BODY AND SOUL

כן.. להבדיל מכם מתבגרים סוררים.

אני אוהבת את אמא שלי יותר מכל דבר בעולם...

קשה לי כשאנחנו רבות וקשה לי שאני בתחרות על התשומת לב שלה... או ככה לפחות אני מרגישה

מאז המעבר אנחנו נמצאות כל כך הרבה ביחד ועוד לא מסתדרת לי בראש המחשבה שכשאני חוזרת מהלימודים היא מחכה לי בבית.

הרבה פעמים זה מכניס אותי למצב של בילבול מוחי שגורם לי לריב איתה סתם..

למשל אתמול... הלכנו למוזיאון היה ממש כיף ומעניין , כשיצאנו אמרנו שנלך לאכול ארוחת בוקר למרות שכבר היה ארבע...

היא החמיצה את הפרצוף שלה כל הדרך לבית קפה שרצינו לשבת בו ואז שאלתי אותה "אמא מה קרה למה את ככה?" והיא ענתה לי "אני מרגישה לא נעים בגלל """(הבן זוג שלה) כי אנחנו לא מזמינים אותם(אותו ואת הבת שלו) לאכול איתנו"...

כמובן שאני עם עצבי המרוקו שלי והנטייה ללהיות דרמה קווין הפכתי את זה לריב שלם..

כן אני מצטערת על זה עכשיו.. למרות שזה מעליב לי את החיים כשלאמא שלי לא נעים כי היא איתי במקום עם החבר שלה.

יותר מאוחר , אחרי שכבר חזרנו הביתה , ובסוף לא ישבנו בבית קפה.... ניסיתי קצת להניח את הראש היא פתחה את הדלת ושאלה אם אני רוצה שנלך לסרט... אמרתי לה שתעזוב אותי וזהו , היא ניסתה שוב ושאלה אותי "אז עוד שעה?" אמרתי לה "צאי אני רוצה לישון" וישנתי בערך משמונה בערב עד שמונה בבוקר.

אני כועסת על האגו שלי ברמות מטורפות עכשיו , אני באמת לא אוהבת לריב איתה...