אני הזויה כזאת
אני כל כך רוצה שיאהבו אותי ושיקבלו אותי אבל מצד שני כשאני מקבלת את האהבה במינון קצת יותר גבוה ממה שרציתי אני הופכת למרוחקת
לא רואה , לא שומעת , לא יודעת , מסננת וביצ'ית לעיתים.
ואני פשוט ככה.... ברגע שאני מרגישה שמישהו אוהב אותי יותר ממה שאני יכולה להאמין שמישהו אוהב אותי אני מעיפה אותו לכל הרוחות
כך היה עם הפסיכולוגית שלי... כבר באמת נפתחתי וסיפרתי לה הכל ואז יום בהיר אחד אמא שלי אמרה לי שהיא דיברה עם הפסיכולוגית והיא אמרה לה שהיא נהנת מהפגישות איתי כי אני ילדה מאוד מעניינת...
בפגישה הבאה הייתי כמו סיר לחץ כל מילה שהפסיכולוגית הוציאה הביאה לי תסעיף והתחשק לי לטרוק לה דלת בפרצוף
רק רציתי לברוח משם
לפעמים אני קצת שוכחת שהאנשים שאני איתם ביחסים כאלה או אחרים הם לא רובוטים , הם אנשים אמיתיים עם לב ורגשות
אני לא יודעת לספוג את זה
אני לא מצליחה להאמין שאנשים אוהבים אותי בתור בן אדם
משום מה כשמדובר באהבה לדברים שאני אומרת או לציורים וצילומים שאני עושה זה לא רלוונטי..
כשמישהו אומר עליי משהו טוב , עליי כבנאדם אני לא יכולה לתת לזה משקל
אפילו אחרי שעברתי את המחסום של "הוא בטח עובד עליי" אני פשוט לא מאמינה או מבינה את זה
אין בי אמונה וזה החוסר ביטחון הכי שורשי וברור שיש לי כלפיי עצמי בתור בנאדם
מה שמקבל מחמאות מחוץ לגבולות הגוף שלי מבורך
כשאני בתור גוף חושב ומרגיש מקבלת מחמאות מאנשים , הקשר איתם הופך בשבילי להיות למאודדדדדדדדד בעייתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: