.You may say I'm a dreamer, but I'm not the only one

שבת בר מצווה. שוב. והפעם של ילד שהיה חבר שלי בגן.
שוב הבדיחות המגעילות, ואני כבר לומדת להעמיד פנים שאני לגמרי בסדר. שלא אכפת לי.
אבל בעצם זה כל כך כואב לי. זה שורף אותי מבפנים. אבל הם לא מפסיקים. אני לא חושבת שהם מודעים לכמה שזה מפריע לי. ולמה שיהיו? למה שיהיה כל כך אכפת לי מכל הבדיחות המטומטמות שלהם? אבל עוד לא למדתי להתעלם מזה. ועד שזה יקרה, אני אסבול, כי אני הטיפשה שזה מזיז לה מלכתחילה, ואני הטיפשה שלא למדה להתחסן מזה.
חה, הפכתי את עצמי לאשמה. כמה אופייני.