.You may say I'm a dreamer, but I'm not the only one

אני די מקנאה באלה מהקבוצה שלי ברובוטיקה שלא מתביישות מכלום בערך. ויש להן את הקטע הזה לרדת עליו כל הזמן שהוא בן, ואז הוא יורד עליהן בחזרה שהן בנות. אני תוהה אם הן באמת מאמינות אפילו בחצי ממה שהן אומרות. אם כן, הן מטומטמות. באובייקטיביות. אבל אני עדיין מקנאה בהן, שהן יכולות אפילו לצחוק על זה. אין מצב שאני אצליח לדבר על דברים כאלה בצחוק.

אני שונאת את זה שאני לא יכולה לראות על טבעי כמו שצריך. דין כל הזמן מפריע לי להתרכז. ואז אני צריכה לראות באיכות מעפנה, כי זה מה שיש בעברית ואוף.
אני בת מטומטמת.

אני שונאת את המוזיקה שאנשים שומעים. היא כל כך מגעילה. לא ששלי מושלמת, אבל פופ וראפ זה דוחה גם בלי קשר למילים [שבד"כ מזעזעות גם]. איכס. והכי עצוב, שפעם ראיתי באותו עיתון כתבה על כמה עצוב שאין יותר רוק, וגם כתבה גאנגאם סטייל. איכס.

איזה יום מזעזע.
מבחן בכימיה, אחריו שיעור חופשי, אח"כ אסיפת תלמידות. שאני מצטערת, אבל זאת ההמצאה הכי דפוקה ששמעתי עליה בחיים. אפילו אמא שלי הסכימה לי לחזור הביתה, אבל המזכירות המטומטמות לא היו מוכנות לתת לי אישור. וכיבו את המחשבים כי לתיכון היתה מדרשה. לא מכריחים אותן כלום, אבל מדרשה כן. מה הקטע?
ואז חזרתי בשתיים עשרה וחצי אחרי ביזבוז זמן מוחלט. ואמא שלי הכריחה אותי להכין את יומולדת של אחותי. ועכשיו אני צריכה לחזור לבצפר לנביא ומתמטיקה. ואחר כך יום הולדת לאחותי, ואז שיעור פסנתר.
איזה יום זוועה. ומגיע לי שיהיה לי רע. אני אדם כזה מזעזע.
אבל עדיין. לא רוצה. פפ'ף.