וידוייה של אלטר אגו

ההוא מהפוסט הקודם.

הודעות תמימות לכאורה, אבל בעלות עוקץ פלרטטני.

הקיץ. למרות שחם וקשה להתרכז, אני שמחה שהוא התחיל. אני כבר לא צריכה להיסחב עם עשרות שכבות עליי [אני מאלה שקר להם מאוד], אפשר ללכת לים/בריכה, יש שמש ויותר קשה להיכנע לדכאונות כשיש שמש.

אבל אני כן אוהבת את תחושת ההקלה אחרי שאני מסיימת לכתוב עבודה.

וגם הנסיעות ללימודים לא רעות, בגלל שהן נותנות לי זמן לקרוא.

החום מונע ממני לעסוק כרגע במשהו מועיל והמחשבות שלי נודדות למחוזות שעדיף לא להקדיש להם מחשבה.

למשל הבחור הזה, מהעבודה, שכל מה שאני רוצה כשאני רואה אותו זה שהוא יצמיד אותי למדפים במחסן.

כבר שנה, לסירוגין, אני משתוקקת אליו, ועדיין לא קרה בינינו כלום. לא אמרתי לו כלום כי בהתחלה התביישתי, אחר כך חשבתי שאולי עדיף לא לעשות שום דבר עם מישהו שעובד איתי, ובסופו של דבר גם מצאתי מישהו אחר שמילא את זמני, סוג-של.

זה האדם היחיד שלא דוחה אותי כשיש לו ריח של קפה וסיגריות. אפילו אז אני מתה להרגיש את השפתיים שלו על שלי. או על איבר אחר בגופי.

מזל שלא יוצא לנו לעבוד ביחד יותר מדי בזמן האחרון, כי מאוד קשה להתרכז בעבודה בזמן שעוברות לי מחשבות כאלה בראש. במקום לחשוב על העבודה ולעשות אותה כמו שצריך, במשמרות שלי איתו אני רק חושבת על העור שלו והידיים האלה.

ושלא תבינו לא נכון, אני עובדת מאוד מאוד יעילה בשאר הזמן. לכן השינוי הזה מאוד בולט, לרעתי.

לא שאכפת לי שזה יבלוט. אני כבר מודעת לכך שאני מאדימה כשהוא לידי.

אני לא שולטת בזה - הוא מבוגר ממני בכמה שנים, בתפקיד סמכותי, כל כך גברי. כל כך אחראי. וורקוהוליק. בעל טעם טוב במוסיקה. מצחיק. ציני.

והעיניים האלה... משגעות אותי.

אני ממש רוצה להרגיש אותו. הוא מושך אותי לא רק פיזית, אלא גם בזכות האישיות שלו. וזה נדיר. לעזאזל, ממש נדיר בשבילי למצוא מישהו שהפנימיות שלו באמת מוצאת חן בעיניי.

אני חושבת שאני אדליק מזגן ואלך לעשות מקלחת קפואה.