לא בדיוק פרק ארוך במיוחד, אבל הוא מסביר צד מסויים בדורון.

אני חושבת שזה פרק מיוחד בגלל הדרך שבה הוא כתוב, שאתם תראו כבר...

והאינטרנט במחשב שלי לא עובד אני גמנבתי לאחותי הגדולה את המחשב בנתיים שהיא בצבא ^^ (וקוראת כאן. מאתמול XD )

בקיצור -

*     *     *     *

פרק עשרים וארבע: פסיכולוגית

"את פה כי את רוצה להיות פה? או כי אימא שלך הכריחה אותך?"

"כי אני צריכה להיות פה, כי אימא שלי חושבת שאני צריכה להיות פה. כי הבנתי, שאני באמת צריכה להיות פה."

"יש מקום שהיית מעדיפה להיות בו כרגע?"
"הים, או בין זרועותיו של חבר שלי."

"יש לך חבר?"

"זה קשור?"

"יכול להיות. אבל את לא חייבת לענות אם את לא רוצה."
"אנחנו חברים כבר כמעט חודש והוא מדהים, אחרי הרבה זמן שלא חייכתי הוא גרם לי לחייך, והוא עושה עבודה מצוינת."

"הוא אחראי על איזושהי התקדמות שעברת?"

"אני חושבת שכן, פעם לא הייתי מחייכת. סבתא שלי אמרה לי שכנראה אהבה, שזה משהו שנורא התחמקתי ממנו במשך שנה, זה מה שחסר לי. ואז הוא הגיע, וגרם לי לחייך שוב ולצחוק."

"את חושבת שאולי, אבל רק אולי, בגלל מה שסבתא שלך אמרה החלטת שאת צריכה חבר והוא פשוט היה שם? בזמן הנכון ובמקום הנכון?"

זזתי באי נוחות על הכורסא והשפלתי מבט, על השאלה הזאת היא לא תקבל תשובה. כנראה שגם אם הייתה לי תשובה לא הייתי מגיבה.

"טוב, אולי תספרי לי על משהו שמציק לך."

"תקשיבי, אני פה כי אבא שלי מת ואני לא משלימה אם זה. אני חולמת על המוות שלו בלילות ואני הייתי כל כך קרה לאנשים בשנה האחרונה שאין אחד שלא שם לב לשינוי, הדברים היחידים שהעלו לי חיוך היו דברים שגרמו לי להרגיש כאילו הוא נמצא איתי. ועברתי הרבה תהליכים בחודש וחצי האחרונים. רק בשבוע שעבר צרחתי על אחותי שהיא אשמה במותו של אבא שלי. אז אם עוד לא הבנת מה מציק לי, כנראה שאת לא כזאת פסיכולוגית טובה כמו שאת חושבת שאת."

"דורון, אני יודעת את הפרטים הטכניים ואת מה שאימא שלך סיפרה לך, מה שאני רוצה שתעשי זה שתדברי על הדברים שמפריעים לך, הדברים הקטנים שאף אחד חוץ ממך לא שם לב אליהם."

"מה שאני מספרת לך נשאר בחדר הזה נכון?"

"כן, רק ביני לבינך. אני שומרת על הפרטיות של המטופלים, אלא אם כן את מספרת לי שרצחת מישהו ואז אני אצטרך לפנות למשטרה. אבל את בטח מבינה את זה."

הנהנתי לאט. "מרחמים עליי. כולם. כולם מרחמים עליי כי אני הילדה שאבא שלה מת, הילדה שלא הצליחה לחזור לחיות כרגיל. אני מכירה את המבטים האלה, של כל האנשים שמסתכלים עליי ומפחדים להעליב אותי, אבל בכל זאת מעליבים אותי בזה שהם מתנהגים כי אני לא כמו כולם."

"את לא כמו כולם, דורון, אני מקווה שאת יודעת את זה."

"כן, אבל, אני לא איזה מופע או איזה פריקית שכולם צריכים לנעוץ בה מבטים ולנהוג בה בעדינות!"

"אמרת את זה פעם לאנשים?"

הנדתי בראשי, "איבדתי כל רצון להיות בקשר עם אנשים כאלה. אבל אני כבר לא כל כך בטוחה שהחברים שלי, אלו שאני מכירה מאז מעולם לא כאלה. אני מקווה שלו, כי אני לא רוצה לאבד אותם."

"למה שתאבדי אותם?"

"כי אני לא מסוגלת להיות בחברתם של אנשים שחושבים שאני..."

"שאת כבר לא את?" היא יישרה את המשקפיים שלה, "את בטח מבינה שאת, מאז מותו של אבא שלך כבר לא את. נכון?"

"מתחת לכל הכאב שאני משדרת החוצה כדי לא להיפגע שוב, אני כן אני. ואני מפחדת להוריד את המסכות האלה כי אז אני יהיה חשופה אל עולם שלקח את אבא שלי ממני."

"את מי את מאשימה בזה שאבא שלך מת?"

"את הגורל. את העובדה שככה זה אמור להיות."

"ואת שלמה עם זה?"

"זאת הדרך היחידה שבא אני מצליחה להשלים עם זה שהוא לא כאן. אם לזה את מתכוונת."

"טוב, בערך."

"אבל זה לא שאני כועסת על היקום או משהו כזה. וזאת בהחלט לא הייתה האפשרות העדיפה עליי. הבעיה היא שאני לא יכולה לעשות עם זה כלום."

"את כן, הבעיה היא שאת לא מבינה את זה. את לא צריכה אנשים אחרים בשביל לחייך, את צריכה להאמין בעצמך שאת מסוגלת לחיות עם זה שאבא שלך לא נמצא לידך כרגע."

"ואיך אני אמורה לעשות את זה?"

"את זה את תצטרכי להבין לבד. רק את תוכלי למצוא את הדרך שבה את תאמיני שחייך שווים חיוך."

שתקתי. לא היה לי יותר מה להגיד. המחשבות רצו בראשי במהירות חולפות אחת אחרי השנייה ומשאירה סימן זעיר במוחי. ליאורה, הפסיכולוגית שאימא שלי מצאה, שתקה גם היא ורק הביטה בי. הבטתי בשעון התלוי על הקיר, נשארו לנו 12 דקות.

ליאורה עקבה אחר מבטי ואז חזרה להביט בי, "יש לנו עוד כמה דקות, את רוצה לדבר על עוד משהו?"

"סתיו."

היא הביטה בי לא מבינה. נשכתי את שפתי התחתונה, "החבר שלי, סתיו."

"כן, מה איתו?"

"אני כבר לא בטוחה שאני אוהבת אותו. אני לא חושבת שאי פעם הייתי בטוחה שאני אוהבת אותו."

"מה-"

"הוא גורם לי לחייך בכל פעם שהוא לצידי," קטעתי אותה לפני שתתחיל לומר עוד משהו שיבלבל אותי, "הוא משקיע בי ואני חושבת שהוא באמת אוהב אותי, הוא נותן לי תחושה של שלמות ובכל זאת... אני כל הזמן שואלת את עצמי אם אני איתו רק בגלל מה שסבתא שלי אמרה, אם אני איתו בגלל שהוא היה הראשון שהציע את עצמו מולי אחרי השיחה איתה."

"בכל אהבה יש חששות ופחדים, בכל זוגיות יש תהיות," ליאורה חייכה אלי, "זה נורמאלי לחלוטין ואת לא צריכה להיבהל. אני בטוחה שאת כן אוהבת אותו, ופשוט משהו שמישהו אמר לך נשאר לך בראש וייסר אותך."

נשכתי את פנים הלחי והנהן בתקווה שזה באמת כך.

"טוב, דורון. הפגישה שלנו הגיעה לסיומה. אני מקווה שאת יוצאת מכאן בהרגשה טובה יותר. את רוצה להמשיך להיפגש?"

הנהנתי בזהירות, לא בטחתי בקולי.

"שבוע הבא, באותו יום באותה שעה?"

"כן," עניתי בקול שבור מעט ומיהרתי לצאת מהחדר הזה, חדר שאבקר עוד הרבה כנראה. ולא, לא יצאתי ממנו בהרגשה טובה יותר כמו שהיא קיווה. רק עלו לי חששות נוספות. 

*      *     *     *

לא עברתי על הפרק כי לא רציתי לעכב את ההעלה שלו לכאן, אני כנראה יעבור עליו אחר כך D:

יש לי עוד פרק מוכן והכתיבה שלי דווקא מתקדמת טוב אז לא צפויית עוד נטישות כמו מה שקרה כאן קודם (בלי עיין הרע טפו טפו טפו)

ועכשיו, ספרו לי אם אהבתם או לא... למרות שהאמת היא שאני ממש מפחדת מהתגובות שלכם ><

מריה, שצריכה ללמוד למבחן ובמקום זה היא על המחשב.