אני יודעת! אני יודעת ! אני יודעת!

אני מגעילה ואני יודתע את זה. למה לעזאזל אני מעלה פרק ובורחת. אבל מה לעשות שזו תקופת מבחנים ובדיוק גם התחילו כל מיני פעילויות אחרות ואני אחראית על דברים אחרים ולא מוצאת זמן לכתוב?

כמה פעמים שכתבתי את הפרק הזה ואני עדיין לא מרוצה. הרגע סיימתי לכתוב אותו והינה או עולה. אני מבטיחה שלא תחכו הרבה זמן עד לפרק הבא! מבטיחה!

חפרתי. עכשיו פרק.

*     *     *     *

פרק עשרים ושתיים: "את רצחת אותו!"

הרוח בידרה את שערי וקול הגלים שניפצו אל החוף שיחרר את גופי מכל לחץ. למרות כל הרעשים מסביבי וכל המולת האנשים, השמש המלטפת גרמה לי לחייך. עצמתי את עיניי ודמיינתי לי עולם משלי, עולם שקט. עולם שנקטע כשסתיו כרך את זרועותיו מסביבי ונישק את צווארי. פקחתי את עיניי והבטתי בים הכחול בזמן שסתיו נצמד אליי מאחורה ואז השענתי את כובד גופי עליו.

"אני אוהב אותך," לחש באוזני. התמוגגתי מיד, כמו בכל פעם שעשה את זה.

סובבתי את פני והבטתי בו כשחייך חיוך מתגרה, "גם אני חושבת שאני אוהבת אותך."

סתיו צחק, "חושבת? רק חושבת?"
הנהנתי ונשכתי את שפתי, הוא הבחין בתנועה העדינה ועיניו התקבעו על שפתיי. הוא חייך חיוך ממזרי ונישק אותי ברגע שהתכוונתי לשאול אותו על מה הוא חושב. שפתיו נלחצו אל שפתיי בעוצמה וטבעו לעצמן את כל נשימותיי. לשונו התמקמה בפי כאילו זה ביתה. תנועותיו היו כה אגרסיות אך עדינות בו זמנית. ידיו תפסו במותניי והרימו את גופי לאט לאחר שכל כובד גופו גרם לי להישכב על החול. ידיי תפסו בשיערו ואצבעותיי שיחקו ונקשרו בשיערו. לרגע שמתי לב שאני שוב יושבת ואז שפתיו השכיחו ממני הכול. רגליי, בצורה אוטומטית, התלפפו סביב מותניו החשופות. אצבעותיו התחילו לטייל על עמוד השדרה שלי, מעלה-מטה, וגרמו לצמרמורות. הרגשתי איך האוויר אוזל לי, אך לא רציתי להתנתק מסתיו. סתיו לעומת זאת החליט שהוא צריך אוויר כדי לחיות, הפסיק לנשק אותי והתחיל לנשום בהתנשפות, ברגע ששפתיו עזבו אותי התחלתי להתנשף גם אני. עדיין ללא שליטה על גופי, מצאתי את עצמי נושכת את השפה התחתונה של סתיו. שנינו מתנשפים ומביטים בשני.

כשחזרנו לנשום בצורה רגילה, נשכבנו על החול כדי לנוח קצת.

"ואוו," אמרתי כמעט ללא קול וסתיו אישר. "ואוו!"

"עדיין חושבת?" שאל סתיו ונשען על מרפקו כדי להביט בי. שלחתי לעברו מבט חטוף וחייכתי, "אני עוד לא בטוחה לגמרי."
סתיו חייך קם על רגליו, תפס אותי בין ידיו כשיד אחת מתחת לברכיי ויד אחרת מתחת לבית השחי שלי ואז פתח בריצה אל הים שהיה ממש מולנו. ברגע שהבנתי שזה מה שהוא עושה ניסיתי לתפוס בו חזק, אך זה לא עזר לי כשהוא השליך אותי אל המים וצחק. מיד אחרי שניקיתי את המים המלוחים מפניי והבטתי בו, פתחתי בצחוק גם אני. הוא התחיל להתקרב אליי בזרועות פתוחות, כנראה קיווה שאחבק אותו, הוא לא ציפה שלי יהיו תוכניות אחרות. כשהיה קרוב מספיק השפרצתי עליו את מי הים וברחתי ממנו לפני שהבין מה קרה.

הוא רדף אחרי לכיוון החוף וניסה להשפריץ עלי כמה פעמים ולרוב לא הצליח. כשהגעתי אל החוף הסתובבתי לראות איפה סתיו והופתעתי כשדחף אותי אל החול ונשען מעליי.

הבטתי בעיניו החומות ומצאתי בהן גוונים זהובים בהירים, סתיו חייך אליי והסיט שיערות רטובות שנדבקו לפניי. חייכתי אליו חזרה והוא הצמיד את שפתיו בעדינות לשפתיי, לנשיקה עדינה בהרבה מהקודמת, נשימה ארוכה ואיטית עם הפסקות קצרות מפעם לפעם.

"עכשיו-" התחלתי לומר וסתיו השתיק אותי בנשיקה, "-אני-" לא וויתרתי אך סתיו חזר לנשק אותי, "-בטוחה." סתיו עצר, הוא הביט בי כשידיו נשענות על החול משני צידי גופי והחל לחייך. שילבתי את ידיי מאחורי עורפו, "אני אוהבת אותך."

סתיו חייך בניצחון ומיהר לקום מעליי והתיישב לצידי. הבטתי בו בהלם והוא הרים את כתפיו, "זה כל מה שרציתי לשמוע."
לא הצלחתי להגיב לדבריו, הבטתי בו בפה פעור. לבסוף כשהוא כבר התחיל לצחוק צעקתי בכעס, "סתיו!"

"מה, אהובה שלי?" הוא המשיך לצחוק.

"תנשק אותי! עכשיו!" קראתי בכעס.

סתיו צחק וקם ממקומו, התיישבתי במקומי והבטתי בו כצעד לעבר הים, "מתוקה, לדברים טובים באמת צריך לחכות."

הבטתי בו לרגע ואז התחלתי לצחוק חזק כל כך שכאבה לי הבטן.

פתחתי את דלת הבית בשקט ונכנסתי לתוכו על קצות האצבעות, לא ראיתי אור דלוק ולא שמעתי קולות. קיוויתי להיכנס לחדר שלי מבלי להעיר את אימא או את טל ואפילו להתקלח במהירות לפני שאני הולכת לישון. עוד לפני שנכנסתי לחדר גיליתי שזה לא יקרה. טל נשענה על דלת החדר שלי וחיכתה לי.

"אני עייפה, מה שזה לא יהיה – יכול לחכות למחר?" שאלתי במהירות.

היא הנידה בראשה, "את תתחמקי ממני אם זה לא יהיה עכשיו."

"אז מהר, מה את רוצה?" העברתי את משקלי מרגל לרגל.

"את יכולה להפגין קצת סבלנות, זה יהיה נחמד!"

"טל, אני מסריחה מהים ועייפה נורא, את יכולה בבקשה להגיד את מה שרצית?" ביקשתי בקצת יותר סבלנות.

טל נאנחה ונכנסה יחד איתי לחדרי, התיישבנו ולרגע היא נשמה עמוק ואחר כך פתחה את פיה.

"אני רוצה לשאול אותך שאלה, שאלה שרציתי לשאול מזמן אבל פחדתי. עכשיו כשהשתנת ואת שוב מחייכת אני חושבת ששתינו מוכנות."

לא עניתי לה. לא ידעתי מה לומר, כל מה שרציתי היה להניח את הראש על הכרית ולהירדם.

"מה עשיתי?" היא שאלה אחרי שלא הגבתי.

"מה עשית?" שאלתי לא מבינה.

"למה... אחרי שאבא מת התעלמת ממני?" היא פירטה, "וגם כשהתייחסת אליי היית נורא קרה ואדישה. עכשיו כשאת עם סתיו היחס הזה לא נעלם אבל הוא פחות קר ואני רוצה לדעת למה."

הבטתי בה לרגע בעיניים פעורות, היא לא מבינה לבד? היא שואלת אותי, למה אחרי שאבא שלי מת בגלל הצניחה החופשית שהיא כל כך רצתה לעשות, אני התעלמתי ממנה?

"את לא יודעת?" שאלתי בהלם והיא הנידה בראשה. לרגע הנחתי לשאלה להשתלט עליי ואז הוצאתי את זה בצרחה. "את לא מבינה שהוא מת בגללך? בגלל שרצית לעשות את הצניחה החופשית המטופשת ההיא? את לא מבינה?! הוא מת בגללך!"

טל רק הביטה בי כשפיה פעור לרווחה. לא יכולתי להפסיק, כל מה שנאגר בתוכי בכל השנה הזאת שהוא לא נמצא כאן התפרץ.

"אף אחד לא הבין איך אני לא מצליחה לחייך אחרי שאבא שלי מת, ואני? אני לא הבנתי איך את מצליחה לחייך אחרי שהוא מת? אף פעם לא האשמת את עצמך? אף פעם? כי את נראית בעיני הכי אשמה בעניין הזה. בשביל מה היית צריכה לעשות את הצניחה החופשית? בשביל מה היית צריכה להתחנן מאבא שיבוא איתך? את הרסת לי את החיים! בגללך אין לי יותר אבא! בגללך איבדתי שנה שלמה באבל! איך את לא מבינה את זה בעצמך? במקומך הייתי מכונה להתאבד, הייתי מוכנה להרוג את עצמי! רק בשביל לכפר על המוות של אבא. עכשיו את מבינה למה לא התייחסתי אלייך? את מבינה או שעדיין לא? אני לא התייחסתי אלייך כי את רצחת את אבא! את רצחת את אבא! רצחת אותו!"

הדמעות זלגו בעיניי וניגבתי אותן, המילים זרמו מפי כאילו חיכו שם זמן ארוך מידי וסוף סוף הצליחו לנשום אוויר. טל התכווצה עם כל מילה ששלחתי לעברה ואני הרגשתי הקלה. עבר יותר מידי זמן, אבל לבסוף אמרתי את האמת שלי.

הבטתי בטל כדי לראות אם היא הבינה, אם הייתי ברורה מספיק עכשיו כמו שלא הייתי במשך שנה.

היא ישבה רועדת בין זרועותיה, עיניה היו מלאות בדמעות וציפורניה נעוצות בבשרה. הגיע הזמן שתבין. היא רצחה את אבא שלי. הגיע הזמן שהיא תאכל את עצמה עם כל האשמה הזו.

הרמתי את ראשי ומצאתי את אימא עומדת בכניסה לחדרי מבועתת, היא הביטה היישר בעיניי וראיתי תחנונים בעיניה. אבל תחנונים בקשר למה? למה היא מתחננת?

"טל," היא נכנסה אל החדר וניגשה אל טל שלא הייתה מוכנה לזוז. היא ניסתה לחבק אותה, היא ניסתה לגרום לה לשחרר את האחיזה החזקה של ידיה, אך דבר לא עזר. דמעות החלו לרדת מעיניה של אימא, היא לא הצליחה להוציא את הצלילים מפיה אך לפי תנועת שפתיה הבנתי שהיא קוראת שוב ושוב לטל שהייתה בעולם משלה.

"רצחתי אותו! רצחתי אותו! רצחתי אותו!" החלה טל למלמל והנידה בראשה, עיניה היו עצומות והיא רעדה עוד יותר, בין רגע עיניה נפקחו והיא ראתה אותי ואת אימא. היא קמה ממקומה כשדמעות זולגות מעיניה ושפתיה ממלמלות את אותן מילים, "רצחתי אותו!", לרגע היא הביטה בעיניה וברגע השני היא צרחה את המילים הללו ורצה הרחק מחדרי.

הבטתי באוויר בהלם, לא הבנתי מה קרה כאן. היא צריכה לשלם על זה, בגללה אני חיה ללא אב. אבל גם בזמן שהמחשבות האלה מילאו את ראשי ליבי התכווץ, ידעתי שלא הייתי צריכה להגיד את המילים האלו – הסכינים שדקרו אותה שוב ושוב.

כשלבסוף התנערתי מהמחשבות אימא כבר לא הייתה בחדר והבית דמם, כאילו איש לא צרח לפני כמה דקות, כאילו איש לא בכה, כאילו אין איש בבית.

מיהרתי לצאת מחדרי ולרוץ בין שאר חדרי הבית, למצוא עוד נפש חיה אך כל מה שמצאתי היה את דלת הכניסה לבית פתוחה והלילה השחור נכנס דרכה אל הביתה. מיד ידעתי לאן טל הלכה, לאן אני  הייתי הולכת אם היו נועצים בי את הסכינים שנעצתי בה. היא לא הרבה את אבא, היא לא רצחה אותו. כאב לה בדיוק כמו שכאב לי, רק שהיא לא רצתה להעמיס על העולם בכאבה, לעומתי.

חזרתי אל חדרי וחייגתי במהירות. "הלו?" נשמע קול בצד השני. לא הקול שציפיתי לשמוע. "דורון?"

"רון?" שאלתי בהפתעה והבטתי במסך הטלפון, חשבתי שאני מחייגת לסתיו.

"כן. קרה משהו?"

היססתי, לא התכוונתי לחייג אליו, אבל לא הייתי בטוחה שהיה לי מספיק זמן. "אתה יכול לבוא לקחת אותי?"

"כן, בטח." שמעתי את הבלבול בקולו, "איפה את?"

"בבית." היא אמר שהוא מגיע וניתק. התיישבתי מול דלת הכניסה הפתוחה וחיכיתי שמכונית שחורה, בצבע הלילה תחנה מול הבית. במקומה הגיע האופנוע שכבר הספקתי להכיר, קפצתי ממקומי ורצתי היישר אליו. הוא הושיט לי את הקסדה ושאל אם אני לא נועלת. הבטתי בבית החשוך ובדלת הסגורה, הנדתי בראשי והוא הניח לי לשבת מאחוריו. חיבקתי אותו בכוח ומלמלתי באוזנו, "בית הקברות."

הוא התחיל לנסוע ולחש כמעט ללא קול, "קרה משהו?"

"בערך, אתה יכול להאיץ?" זירזתי אותו. הוא לא שאל יותר שאלות והאיץ.

מבחינתי, לקח נצח עד שהגענו לבית הקברות, בחניה עמדו שתי המכוניות, של טל ושל אימא.

ברגע שרון עצר הורדתי את הקסדה, ירדתי במהירות מהאופנוע, ופחתי בריצה מיהרה לכיוון המוכר, היישר אל הקבר של אבא. שמעתי את צעדיו של רון מאחוריי, אבל לא התייחסתי אליו.

רגלי נעצרו מעמן כשמצאתי את אימא וטל על ברכיהן בוכות לצד הקבר של אבא, בדיוק כמו שאני נהגתי לעשות. צעדתי בצעדים מהוססים אל שתיהן ואל הקבר. ראיתי את שמו של אבי מתנוסס על הקבר, 'רון מיכאלי' ודמעות עלו בעיניי, אך לא הפסקתי. נעמדתי מאחוריי שתיהן ונגעתי שכתפה של טל.

"אני מצטערת, אני לא התכוונתי."

*     *     *     *

תרצחו אותי, תיסקלו אותי באבנים, תעשו עם זה משהו. אני חייבת לקבל עונש!

מקווה שאת אוהבים את מה שאני לא. הרעיון היה לי בראש כל הזמן ולא הצלחתי להעביר אותו למילים. ובסוף המילים פשוט זרמו.

מריה, שנמצאת המקום האחרון בפעילים בדיוק כשהיא לא מעדכנת.

אחרי שלושה ימים מתישים. הינה לכם פרק. 

בזמן שאני חושבת שאם כדי לי ללכת מחר לביצפר או שאני פשוט ישאר בבית ויהרוס רצף מושלם של נוכחות.

*     *     *     *

פרק עשרים ואחת: נעליים חדשות

המלצר נעלם כמה רגעים אחרי שראה את רון שעמד לצידי, אך לא שמתי לב לזה כי בהיתי ברון. זה לא הגיוני, למה שרון יבוא לעזרתי? הוא לא דיבר איתי או הפנה לעברי מבט מאז אותו יום שצעקנו אחד על השני, כשהוא פגע בי כמו שמעולם לא פגעו בי.

רון הביט בי במבוכה, "דורון?"
התנערתי מכל המחשבות וניסיתי להבין משהו מכל מה שקרה, "רון? מה אתה עושה פה?"

הוא חייך והביט בחנות, הבטתי בו לרגע ואז הבטתי גם אני בחנות. עיניי כמעט יצאו מחוריהן.

מדפים על גבי מדפים של נעליים, נעליים בכל הצבעים, נעלי אולסטאר, בכל צורה ובכל צבע שאני מכירה. על הקירות וכל מרכז החנות. צבעים בוהקים מכל כיוון, נעליים, נעליים, נעליים.

"מה- מה אנחנו עושים פה?" שאלתי כשההלם עוד פעפע בתוכי.

רון החזיר את מבטו לעברי ואני הבטתי בו ברקע כל הנעליים. "אני מצטער."

"על מה?" הייתי מוקסמת מהמקום.

"אני מצטער על זה ששפטתי אותך בלי להכיר, על זה שאמרתי לך לעוף בחזרה ל... טוב, את יודעת מה אמרתי. אני באמת מצטער, אני לא ידעתי. אם הייתי יודע בחיים לא הייתי אומר דבר כזה, אני גם נורא מצטער בקשר ל... א-אבא שלך. סליחה. אני מקווה שתסלחי לי."

הקסם של המקום נעלם, ההלם עבר כאילו לא היה, ההתרגשות שלי נעלמה. הבטתי בו בעיניים אטומות. "גיל סיפר לך." קבעתי עובדה ואז הבטתי היישר לתוך עיניו האפורות, "אני לא צריכה שתרחם עליי, אני לא צריכה שתצטער על אבא שלי ואני לא רוצה לשמוע את הסליחות שלך. ' אם הייתי יודע בחיים לא הייתי אומר דבר כזה ', אתה שומע את עצמך? לא אכפת לי שלא ידעת! גם לא רציתי שתדע! מי אתה חושב שאתה? אתה פגעת בי כמו שלא פגעו בי בחיים שלי. זה כל מה שאתה צריך לדעת."

התכוונתי ללכת, לצאת מהחנות אך ידו עצרה בעדי. הוא משך אותי לכיוונו. "תקשיבי, אני יודע שאין מצב שתסלחי לי עכשיו, אני רק מקווה שתנסי לסלוח לי עם הזמן."

"אני מקווה לשכוח אותך עם הזמן," סיננתי מבין שפתי.

"תני לי לפצות אותך," הוא הביט בי בתחנונים, "אני רוצה לקנות לך נעליים חדשות. גיל סיפר לי שהנעליים שלך נקרעו ושהן היו חשובות בשבילך – הוא לא אמר מה הן סימלו בשבילך, רק שהיו חשובות."

"לפחות זה," מלמלתי.

"אז, אפשר?" הוא הביט בי בעיניו הגדולות וסימן בידיו לכיוון המדפים במלאים בנעליים.

אם אסכים הוא יחשוב שאני מתכוונת לסלוח לו, מה שלא יקרה. לא בקרוב לפחות. אם אסכים סימן שאני נותנת לו הזדמנות שנייה. אם אסכים הוא יחשוב שזה בסדר, שבכל פעם שהוא יפגע בו ככה שוב הוא יוכל לקנות אותי.

אבל אני לא מסוגלת לסרב, אני רוצה באופן נוראי נעליים ואם כבר יש לי אפשרות לקבל כאלה בחינם.

הבטתי ברון ונשכתי את השפה התחתונה בתסכול, לפתע שמתי לב שרון מביט לכיוון שפתי. מיד שחררתי את השפה ועיניו חזרו לשלוח מבטי תחנונים לעיניי.

"בואי," הוא משך אותי אחריו לפני שהפסקתי להתנגד והרים מולי נעלי אולסטאר צהובות ורודות.

הבטתי בצבע הבוהק בהשתאות. הן היו כל כך יפות. "את אוהבת?"

הנהנתי בעדינות עדיין לא בוטחת בו. הוא שאל מה המידה שלי ומיהר להושיט לי את הזוג שהחזיק. הושטתי יד לעברם אוטומטית, עדיין לא בטוחה במאה אחוז שאני מוכנה.

"לא יקרה כלום אם רק תמדדי אותן," אמר רון.

הבטתי עמוק אל תוך עיניו האפורות, עיניים מיוחדת כל כך, ניסתי למצוא את הסיבה לזה, למה? הוא לא עושה את זה סתם, זה לא אפשרי. אך ככל שהעמקתי בצבע האפור הצלול לא מצאתי דבר. כל מה שנשאר לי זה להאמין לדבריו. לסמוך עליו.

הוא ידע בדיוק איך להקסים אותי, לגרום לי לאבד את ההיגיון. ובכל זאת, זה כל כך מפתה.

לפתע מצאתי את עצמי עומדת מול מראה נמוכה ולרגליי הנעליים הצהובות המהפנטות, הן נראו נהדר עליי, אבל רון הניד בראשו והושיט לי נעליים אחרות בצבע ורוד. דומות לאלו שנקרעו לי.

כשראה אותן לרגליי, שוב הניד בראשו ואז פנה לחפש נעליים אחרות. לא הבנתי מה הוא מנסה למצוא.

כשהבטתי לרגליי, על הנעליים הורודות הבנתי שהן לא דומות כלל לנעלים שאבא שלי קנה לי. הן חדשות מידי, נוצצות מידי. הן לא מכירות עולם.

"נסי את אלו," העיר אותי רון מהרהוריי והושיט לי זוג נעליים ירוקות. הרמתי גבה והיא רק משך בכתפיו.

גם על הנעליים האלה הוא הביט רק לשנייה כדי לדעת שמשהו בהן חסר, כשהוא הלך לחפש נעליים אחרות חרקתי את אלו. הן נראו זרות לרגליי, שונות מידי, לא מוכרות.

נעליים ירוקות נוספות הושלכו לידי, רק זוהרות בהרבה מאלו שלרגליי.

אחריהן הגיעו נעליים שחורות, לבנות, ורודות בהירות, סגולות כהות, סגולות בהירות, כתומות, כחולות, תכולות, אדומות כדם, אפורות בהירות – כמו עיניו של רון ועוד.

אחת המוכרות עברה לצידנו והביטה בכעס על הערימה של הנעליים שגדלה לצידנו, אך רק המשיכה ללכת. חיפשתי את מבטו של רון והוא חייך אליי כשסימנתי לו בראשי לכיוונה של המוכרת, רגע אחר כך פרצנו בצחוק.

אחר כך מצאו את דרכן אליי נעלים בצבעים שנעו בין ירוק וצהוב, כחול וסגול, תכלת וכחול ככה, לבן וחום וכדומה.

אף זוג נעליים לא מצא חן בעיניו של רון ולאחר מבט ממושך שלי גם אני לא אהבתי אותן.

לרגע מצאתי את עצמי עומדת מול המראה כשעל רגל אחת אני נועלת נעל בצבע טורקיז עמוק ועל הרגל השנייה אני נועלת נעל בצבע כתום בהיר. אז נאנח רון והתיישב זועף.

"מה יש?" שאלתי בחיוך והוא הביט לרגלי וגיחך. "את יודעת, נועלים שתי נעלים באותו צבע!"

חיוכי התרחב, "אתה יודע, קצת נמאס לי משגרה אחרי כל זה." האצבע שלי הצביע על הערימה הענקית של הנעליים שנוצרה. שלחתי מבט מהיר לכיוונן של המוכרות, כולן הסתכלו על הערימה הזאת באימה – כמובן, הרי הן אמורות לסדר את כל זה אחר כך.

החזרתי את מבטי אל רון והוא חייך חצי חיוך, מסביר לי בלי מילים שראה אותן.

חזרתי להביט במוכרות וכשהן הבחינו בי... אילו מבטים יכלו להרוג.

"אני מבטיחה שנסדר את כל זה, נשתדל! באמת, נחזיר את הנעליים למדפים, " המילים רצו מפי לפני שהספקתי לחשוב על משמעותן.

רון הביט בי ועיניו נראו נדהמות, "את רצינית?" לחש.

הנהנתי, "כל זה באשמתך ואתה תעזור לי לסדר את זה. אנחנו לא צריכים להתעלל ככה במוכרות!"

רון גלגל את עיניו וקם חזרה על רגליו כדי למצוא את הנעל המתאימה. לא יכולתי להמשיך למדוד נעליים שהוא זורק לכיווני אז צעדתי אחריו וחקרתי את הנעליים על המדפים, כולן נראו לי מוכרות פתאום, לאחר שמדדתי כאלו מסוגן ודומות לצבען.

לפתע נעמדתי מול זוג נעליים לא מוכר כלל ומוכר יותר מידי, רון עצמו המשיך ללכת לאורך המדפים.

"רון?" הוא הסתובב מיד והביט בי, אני המשכתי להביט בנעליים – איך הוא לא חשב על זה קודם, אולי הן הנעליים שאנחנו מחפשים.

"אלה?" הוא הביט בי והרים גבה בשאלה, "אבל-"

"נמאס לי מהשגרה, זוכר?" צחקתי והוא רק חייך והושיט לי את הנעליים.

הורדתי את הנעליים שלרגליי והנחתי אותן בערימה יחד עם כל שאר הזוגות. הבטתי לרגע בנעליים שמצאתי וידעתי, עוד לפני שהן עלו על רגליי, ידעתי שהן אלו שהוא חיפש – הנעליים המיוחדות.

נעלתי אותן לרגליי לאט ונעמדתי מול המראה. רון לא נעלם מאחוריי בחיפוש אחר נעליים אחרות, הוא הביט כמוני על הנעליים ובדק שהכל בסדר.

הן נראו לי מתאימות, מוכרות, בדיוק במקום, היה לך קסם שעטף את רגליי.

"אלה!" אמרנו יחד והבטנו זה לזו בעיניים, שנייה לאחר מכן פרצנו בצחוק.

"סוף סוף מצאנו נעליים שאפשר להגיד שהן מייצגות אותך!" אמר רון בחיוך וכמעט קפץ מאושר.

הבטתי בו מופתעת, "זה מה שחיפשנו?"
"כמובן, מה חשבת?"

הרמתי את כתפיי באי ידיעה והבטתי חזרה על הנעליים החדשות שלי. נעליים בעלות רקע שחור שכמעט לא נראה לעין בגלל כל כתמי הצבע שעליו – כתמים בכל הצבעים של כל הנעליים שמדדתי על כה. כל הצבעים יחד. מערבולות של צבעים. אני.

"יאללה, תורידי אותן ואני אלך לשלם עליהן ואז..." הוא נאנח.

"ואז נסדר את הבלגן שעשינו," השלמתי את דבריו.

הוא הנהן וחיכה שאוריד את הנעליים, באופן מוזר היה לי קשה להושיט לו אותן – להיפרד מהן, אפילו אם זה רק בשביל שאוכל לקבל אותן לתמיד. בזמן שרון שילם חיכיתי, יכולתי להתחיל לסדר בלעדיו אבל הכוח שהיה לי כשיצאתי מבית הספר נעלם כלא היה. ישבתי מקומי באפיסת כוחות וניסיתי לנשום עמוק ולאגור כוחות. כשרון חזר עם שקית בידו קמתי ממקומי והנחתי אותה בצד, הרחק מהערימה הענקית. הבטנו לרגע בערימה בהלם, היא גדלה?

"את כל זה מדדתי?" שאלתי בהלם עמוק ורון שלא הצליח לבטא מילים רק הנהן וניגש אל הערימה. הוא הוציא מתוכה זוג נעליים והניח אותן על אחד המדפים, בצמוד לנעלים נוספות הדומות לה.

תחילה, כשעבדנו במרץ, העובדות הביטו בנו וחקרו כל צעד שעשינו. הן חיפשו טעויות, בדקו שאנחנו לא מפשלים בעבודתנו, ואנחנו דאגנו לסדר הכול הכי כך שהמקום יהיה הכי קרוב למראהו כשרק נכנסנו.

העבודה הייתה מעייפת ומייסרת, לעמוד על הרגליים זמן רב כל כך ולחפש סוגים תואמים. התחלתי להבין את זעמם של המוכרות כשראו את הערימה והערצתי אותן על עבודתן המסורה. למרות שהן מקבלות על כך כסף, זה בהחלט לא היה הוגן אילו פשוט היינו הולכים ומשאירים את הערימה במקומה.

רון כבר זכר בעל פה את החלקות והנחה אותי כשבקושי הצלחתי לעמוד. לבסוף, סיימנו עם העבודה הקשה. חייכנו לעבר המוכרות שחייכו אלינו, חיוך שנראה סולח. כשיצאנו מהחנות רון התחיל לצחוק וכל מה שאני יכולתי לעשות היה להצטרף עליו. משהו בכל זה היה הזוי מידי ולא הגיוני, לכן צחקנו. וכמובן גם לעייפות היה חלק בצחוק הבלתי מרוסן שלנו. פשוט עמדו במרכז הקניון וצחקו כמו מטורפים. צחקתי כל כך שהבטן כאבה לי והתחלתי להתקפל, מבלי להפסיק לצחוק, הלחיים כאבו לי ודמעות היו בעיניי. בכל פעם שניסיתי לנשום עמוקות ראיתי שגם רון באותו מצב. נשמנו נשימות מהירות וקצרות.

לאחר פרק זמן  ארוך ולא ידוע הצלחתי להירגע ורון משך אותי לכיוון דוכן שראה בו מים קרים וקנה לכל אדם מאיתנו בקבוק. המים עזרו לי להירגע מהר יותר ולנשום בצורה קצובה יותר. בלגימה אחת חיסלתי שלושה-רבעים מתכולת הבקבוק.

כשרון סיים לשתות, הבקבוק היה ריק והוא שאל אותי, "רוצה גלידה?"

ברגע שהוא הזכיר גלידה עיניי אורו, זה היה בדיוק מה שרציתי שאותו רגע, גלידה קרה ומתוקה. רון צחק ושנינו הלכנו לקנות גלידה.

כשסיימנו את הגלידה רון רצה להמשיך לטייל, אך אני ביקשתי ממנו שיסיע אותי הביתה והוא נאלץ להסכים.

כשיצאנו מהקניון השמש עוד יקדה בשמיים אבל פסים כתומים של שקיעה התחילו לעלות. רון סימן לי ללכת בעקבותיו ואני צעדתי מבלי לשאול שאלות, עד לרגע שהוא נעמד מול אופנוע אדום בוהק.

"איפה המכונית שלך?" שאלתי וחיפשתי את המכונית המוכרת מסביב.

רון צחק, "גיל בבית אז הוא מסתובב עם המכונית, אבל אני מעדיף אופנועים גם ככה."
"זה שלך?" שאלתי בהפתעה, הוא הנהן והושיט לי קסדה. לקחתי אותה בהיסח דעת והוא הכניס את השקית עם הנעליים החדשות שלי לקופסא שהייתה מאחור. הוא חבש קסדה שחורה לראשונה וחיכה שאכבוש את שלי, אך אני לא זזתי. הוא צחק וחבש לי את הקסדה לבדו, "מתאים לך אדום."
הבטתי בו בבלבול כשהוא עלה על האופנוע והעמיד אותו, "את עולה?"
"זה לא מסוכן?" שאלתי בחשש.

רון חייך אליי, "לא אם תחזיקי בי חזק."

נשכתי את שפתי ועליתי על האופנוע, מאז שהייתי ילדה קטנה ההורים שלי הזהירו אותי מאופנועים והיא אני עכשיו על אחד ככה.

"תחזיקי חזק," אמר רון והתניע. לרגע הרגשתי  איך אני עפה לאחור ואז כרכתי בחוזקה את ידי סביב גופו כשצחוקו ממלא את האוויר ורוח נושפת לפנינו ופורעת את שיערי.

*     *     *     *

זה פרק שתיכננתי מהרגע שהנעליים שלה נקראו. ואני עדיין לא בטוחה עם אני מרוצה מהתוצאה למרות שעברתי עליו מיליון פעם.

תודיעי לי מה דעתכם.

מריה, שפירסמה סוף סוף פרק.