לא בדיוק פרק ארוך במיוחד, אבל הוא מסביר צד מסויים בדורון.

אני חושבת שזה פרק מיוחד בגלל הדרך שבה הוא כתוב, שאתם תראו כבר...

והאינטרנט במחשב שלי לא עובד אני גמנבתי לאחותי הגדולה את המחשב בנתיים שהיא בצבא ^^ (וקוראת כאן. מאתמול XD )

בקיצור -

*     *     *     *

פרק עשרים וארבע: פסיכולוגית

"את פה כי את רוצה להיות פה? או כי אימא שלך הכריחה אותך?"

"כי אני צריכה להיות פה, כי אימא שלי חושבת שאני צריכה להיות פה. כי הבנתי, שאני באמת צריכה להיות פה."

"יש מקום שהיית מעדיפה להיות בו כרגע?"
"הים, או בין זרועותיו של חבר שלי."

"יש לך חבר?"

"זה קשור?"

"יכול להיות. אבל את לא חייבת לענות אם את לא רוצה."
"אנחנו חברים כבר כמעט חודש והוא מדהים, אחרי הרבה זמן שלא חייכתי הוא גרם לי לחייך, והוא עושה עבודה מצוינת."

"הוא אחראי על איזושהי התקדמות שעברת?"

"אני חושבת שכן, פעם לא הייתי מחייכת. סבתא שלי אמרה לי שכנראה אהבה, שזה משהו שנורא התחמקתי ממנו במשך שנה, זה מה שחסר לי. ואז הוא הגיע, וגרם לי לחייך שוב ולצחוק."

"את חושבת שאולי, אבל רק אולי, בגלל מה שסבתא שלך אמרה החלטת שאת צריכה חבר והוא פשוט היה שם? בזמן הנכון ובמקום הנכון?"

זזתי באי נוחות על הכורסא והשפלתי מבט, על השאלה הזאת היא לא תקבל תשובה. כנראה שגם אם הייתה לי תשובה לא הייתי מגיבה.

"טוב, אולי תספרי לי על משהו שמציק לך."

"תקשיבי, אני פה כי אבא שלי מת ואני לא משלימה אם זה. אני חולמת על המוות שלו בלילות ואני הייתי כל כך קרה לאנשים בשנה האחרונה שאין אחד שלא שם לב לשינוי, הדברים היחידים שהעלו לי חיוך היו דברים שגרמו לי להרגיש כאילו הוא נמצא איתי. ועברתי הרבה תהליכים בחודש וחצי האחרונים. רק בשבוע שעבר צרחתי על אחותי שהיא אשמה במותו של אבא שלי. אז אם עוד לא הבנת מה מציק לי, כנראה שאת לא כזאת פסיכולוגית טובה כמו שאת חושבת שאת."

"דורון, אני יודעת את הפרטים הטכניים ואת מה שאימא שלך סיפרה לך, מה שאני רוצה שתעשי זה שתדברי על הדברים שמפריעים לך, הדברים הקטנים שאף אחד חוץ ממך לא שם לב אליהם."

"מה שאני מספרת לך נשאר בחדר הזה נכון?"

"כן, רק ביני לבינך. אני שומרת על הפרטיות של המטופלים, אלא אם כן את מספרת לי שרצחת מישהו ואז אני אצטרך לפנות למשטרה. אבל את בטח מבינה את זה."

הנהנתי לאט. "מרחמים עליי. כולם. כולם מרחמים עליי כי אני הילדה שאבא שלה מת, הילדה שלא הצליחה לחזור לחיות כרגיל. אני מכירה את המבטים האלה, של כל האנשים שמסתכלים עליי ומפחדים להעליב אותי, אבל בכל זאת מעליבים אותי בזה שהם מתנהגים כי אני לא כמו כולם."

"את לא כמו כולם, דורון, אני מקווה שאת יודעת את זה."

"כן, אבל, אני לא איזה מופע או איזה פריקית שכולם צריכים לנעוץ בה מבטים ולנהוג בה בעדינות!"

"אמרת את זה פעם לאנשים?"

הנדתי בראשי, "איבדתי כל רצון להיות בקשר עם אנשים כאלה. אבל אני כבר לא כל כך בטוחה שהחברים שלי, אלו שאני מכירה מאז מעולם לא כאלה. אני מקווה שלו, כי אני לא רוצה לאבד אותם."

"למה שתאבדי אותם?"

"כי אני לא מסוגלת להיות בחברתם של אנשים שחושבים שאני..."

"שאת כבר לא את?" היא יישרה את המשקפיים שלה, "את בטח מבינה שאת, מאז מותו של אבא שלך כבר לא את. נכון?"

"מתחת לכל הכאב שאני משדרת החוצה כדי לא להיפגע שוב, אני כן אני. ואני מפחדת להוריד את המסכות האלה כי אז אני יהיה חשופה אל עולם שלקח את אבא שלי ממני."

"את מי את מאשימה בזה שאבא שלך מת?"

"את הגורל. את העובדה שככה זה אמור להיות."

"ואת שלמה עם זה?"

"זאת הדרך היחידה שבא אני מצליחה להשלים עם זה שהוא לא כאן. אם לזה את מתכוונת."

"טוב, בערך."

"אבל זה לא שאני כועסת על היקום או משהו כזה. וזאת בהחלט לא הייתה האפשרות העדיפה עליי. הבעיה היא שאני לא יכולה לעשות עם זה כלום."

"את כן, הבעיה היא שאת לא מבינה את זה. את לא צריכה אנשים אחרים בשביל לחייך, את צריכה להאמין בעצמך שאת מסוגלת לחיות עם זה שאבא שלך לא נמצא לידך כרגע."

"ואיך אני אמורה לעשות את זה?"

"את זה את תצטרכי להבין לבד. רק את תוכלי למצוא את הדרך שבה את תאמיני שחייך שווים חיוך."

שתקתי. לא היה לי יותר מה להגיד. המחשבות רצו בראשי במהירות חולפות אחת אחרי השנייה ומשאירה סימן זעיר במוחי. ליאורה, הפסיכולוגית שאימא שלי מצאה, שתקה גם היא ורק הביטה בי. הבטתי בשעון התלוי על הקיר, נשארו לנו 12 דקות.

ליאורה עקבה אחר מבטי ואז חזרה להביט בי, "יש לנו עוד כמה דקות, את רוצה לדבר על עוד משהו?"

"סתיו."

היא הביטה בי לא מבינה. נשכתי את שפתי התחתונה, "החבר שלי, סתיו."

"כן, מה איתו?"

"אני כבר לא בטוחה שאני אוהבת אותו. אני לא חושבת שאי פעם הייתי בטוחה שאני אוהבת אותו."

"מה-"

"הוא גורם לי לחייך בכל פעם שהוא לצידי," קטעתי אותה לפני שתתחיל לומר עוד משהו שיבלבל אותי, "הוא משקיע בי ואני חושבת שהוא באמת אוהב אותי, הוא נותן לי תחושה של שלמות ובכל זאת... אני כל הזמן שואלת את עצמי אם אני איתו רק בגלל מה שסבתא שלי אמרה, אם אני איתו בגלל שהוא היה הראשון שהציע את עצמו מולי אחרי השיחה איתה."

"בכל אהבה יש חששות ופחדים, בכל זוגיות יש תהיות," ליאורה חייכה אלי, "זה נורמאלי לחלוטין ואת לא צריכה להיבהל. אני בטוחה שאת כן אוהבת אותו, ופשוט משהו שמישהו אמר לך נשאר לך בראש וייסר אותך."

נשכתי את פנים הלחי והנהן בתקווה שזה באמת כך.

"טוב, דורון. הפגישה שלנו הגיעה לסיומה. אני מקווה שאת יוצאת מכאן בהרגשה טובה יותר. את רוצה להמשיך להיפגש?"

הנהנתי בזהירות, לא בטחתי בקולי.

"שבוע הבא, באותו יום באותה שעה?"

"כן," עניתי בקול שבור מעט ומיהרתי לצאת מהחדר הזה, חדר שאבקר עוד הרבה כנראה. ולא, לא יצאתי ממנו בהרגשה טובה יותר כמו שהיא קיווה. רק עלו לי חששות נוספות. 

*      *     *     *

לא עברתי על הפרק כי לא רציתי לעכב את ההעלה שלו לכאן, אני כנראה יעבור עליו אחר כך D:

יש לי עוד פרק מוכן והכתיבה שלי דווקא מתקדמת טוב אז לא צפויית עוד נטישות כמו מה שקרה כאן קודם (בלי עיין הרע טפו טפו טפו)

ועכשיו, ספרו לי אם אהבתם או לא... למרות שהאמת היא שאני ממש מפחדת מהתגובות שלכם ><

מריה, שצריכה ללמוד למבחן ובמקום זה היא על המחשב.

אני יודעת שאני פשוט נוראית ולא מגיע לי שישארו לי קוראים.

אני גרה בשדרות וכמו שבטח ראיתם בחדשות זה לא בדיוק המצב האולטימטיבי לכתוב בו, בימים הראשונים הייתי עסוקה בלא להשתגע ואחר כך יצאתי לטיול למשך שבוע, חזרתי יום חמישי. 

ואני יודעת שזה לא תירוץ, כי הייתי אמורה להעלות את הפרק עוד קודם. אבל אני מקווה שבכל זאת תסלחו לי.

ואני מקווה שזה לא יקרה עוד פעם - אבל מי יודע, המבחנים שהפסדתי בגלל הלחימה בעזה יהיו נטל גדול.

בנתיים תיהנו מהפרק שלפני כמה רגעים סיימתי לכתוב.

*     *     *     *

פרק עשרים ושלוש: שפתיים אסורות

היא לא הסתובבה. גם אימא לא. הן לא התייחסו אליי, כאילו לא הייתי שם כלל.

הרגשתי את ידו של רון נחה על כתפי, "תני להן את הזמן שלהן."

ניגבתי את הדמעות מעיניי והסתובבתי לעברו נכנסת עמוק אל תוך ידיו הפרוסות שחיבקו אותי. לא הרגשתי איך הוא לקח אותי הרחק משם, כנראה לא רצה שאגיע למצב שלהם, כורעת ברך מול קבר.

"זה היה הקבר של אבא שלך?"  הוא שאל בעדינות והושיב אותי על ספסל מחוץ לבית הקברות.

הנהנתי בתוך חיבוקו והוא לחש, בשביל עצמו יותר מאשר בשבילי, "וקראו לו רון, בגלל זה נבהלת כשאמרתי לך איך קוראים לי."
השתררה שתיקה בינינו, איש לא פצה את פיו ואיש לא הרגיש צורך בכך.

"אמרתי לה שהיא רצחה אותו, שהוא מת בגללה."

הוא לא ענה, פשוט שתק והמשיך לחבק אותי. "הוא מת כי המצנח שלו היה קרוע כשהוא עשה צניחה חופשית יחד עם אחותי ביום ההולדת שלה. הייתי טיפשה, באמת חשבתי שהיא רצחה אותו."

הוא העביר את ידו על שיערי וליטף אותי בשקט, נותן לי להוציא את כל מה שרציתי מבלי שישאל שאלות.

"אתה צדקת, באמת הייתי ילדה של אבא. בגלל זה כל השנה הזאת לא צחקתי ולא חייכתי וגרמתי להן להיות חזקות בשבילי. כי אם הן היו מתפרקות הייתי מפרקת לגמרי. מי היה מאמין שנגיע למצב שבוא אני החזקה מבין שלשתינו."

רון העביר קצוות שיער מאחורי אוזני. "אתה יודע, מהיום שבו ששמעתי שאתם מגיעים הכול התהפך. באותו יום הכרתי את שרון, זה מרגיש כאילו כל הבלגן התחיל שם... אולי ככה זה היה."

"עכשיו אני אשם?" חייך רון וגרם גם לי לחייך חיוך קטן, אך משמעותי.

"אולי," יישרתי מבט אל עיניו.

"אם אני אלך, כל הבעיות שלך יפתרו?"  הוא העמיק מבט אל תוך עיניו ועיניו האפורות נצצו.

מבלי לחשוב, אמרתי את הדבר הראשון שעלה בראשי, "אם תלך תהיה לי בעיה."

חיוכו התרחב ופניו התקרבו לעברי, ראשי נטה לעברו ועיני נעצמו רגע לפניי שהוא הצמיד את שפתיו לשפתיי. שפתיו היו רכות וזרם חשמלי עבר בתוכי, אך ברגע הבנתי שזה אסור. שזאת טעות.

התנתקתי במהירות ופקחתי את עיניי, "אני.. אני מצטערת. זה פשוט ש-"

"לא, לא. זה בסדר. זאת הייתה טעות לא התכוונתי."

"יש לי חבר."

"כן, כן. אני מצטער, אני באמת לא רציתי זה היה בטעות... אני- בואי נשכח מזה."
נשמתי לרווחה, "סליחה."

רון הנהן, "שנלך לבדוק מה קורה איתן?"

עצמתי עיניים לרגע ואז קמתי וצעדתי אל תוך בית הקברות שוב, הפעם כשרון לצידי מחזיק אותי למקרה שאפול.

כשהגענו אליהן נראה היה שכלום לא השתנה אבל כשנגעתי בכתפה של טל ואמרתי שאני מצטערת, שלא התכוונתי. היא קמה והסתובבה לעבר.

"אם לא התכוונת, למה אמרת?"

שתקתי, לא הייתה לי תשובה. רון צעד קדימה וענה במקומי, כאילו ידע שלא אוכל לענות, "כולנו אומרים דברים שאנחנו לא מתכוונים אליהם בכל מיני רגעים. יש מילים שיוצאות לנו מהפה מבלי שאנחנו שמים לב, מבלי שאנחנו רוצים שזה יקרה. זה לא קרה לך אף פעם?"
טל הביטה בו בפליאה ואחר כך הביטה בי, דמעה נצצה בעיניה. העברתי את מבטי אל רון ולחשתי כמעט בלי קול, "תודה."
הוא הנהן קצרות ואז אימא קמה גם היא ממקומה והסתובבה לעברנו, בלי מילים היא חיבקה את טל ולמרות שעצמה את עיניה הדמעות זלגו ללא הרף.

חיקיתי בשקט שתאמר משהו או תפנה אליי בכל דרך אפשרית, אך זה לא קרה. רון שהבין מה קורה וראה את הדמעות זולגות מעיניי משך אותי משם ולחש באוזני: "הכול יהיה בסדר, היא אוהבת אותך. פשוט בואי הביתה ותלכי לישון. מחר תתעוררי ליום חדש."

"אני לא רוצה הביתה, לא הביתה," לחשתי בכאב.

שמעתי איך קולו של רון נשבר, "את חייבת, איפה תשני?"

שתקתי לרגע וברגע שהוא נאנח באוזני אמרתי, "אצלך."
כעת היה תורו לשתוק, היא גם נעצר במקומו, "עדיף שלא," אמר לבסוף, "אני ייקח אותך הביתה."
"לא! לא הביתה!" ניסיתי להשתחרר מאחיזתו.

רון תפס בכתפיי בחוזקה, "יש לך מקום אחר ללכת לישון בו?"
"סבתא, אני ישן אצל סבתא."
הוא הנהן קצרות ומשך אותי במהירות אל האופנוע שלו, הושיב אותי והושיט לי קסדה. לקחתי אותה וקשרתי סביב ראשי.

"איפה היא גרה? " היא שאל והתניע.

הנחתי את ראשי על גבו והסברתי בקצרה את הדרך. את הנסיעה לא זכרתי, נרדמתי כשידיי חובקות אותו. הרגשתי במעורפל את הרוח שעטפה אותנו ואת העצירה שעשה, הרגשתי את ידיו שהרימו אותי ונשאו אותי אל תוך הבית. שמעתי את קולה של סבתא במעומעם ואז הרגשתי את המיטה הרכה והתכרבלתי בתוך עצמי, מניחה לשינה לסחוף אותי.

השמש חיממה את גופי ועטפה אותו בקרניי אור חמות. רגע לפני שפתחתי את עיני ראיתי מולי את שפתיים. שפתיים אסורות. השפתיים של רון. פקחתי את עיניי בבהילות ומצאתי את עצמי מביטה בתקרת אחד החדרים בביתה של סבתא.

קמתי בזהירות מהמיטה ושפשפתי את עיניי, מסירה מעליהן את קורי השינה. אירועי אתמול התערבלו במוחי והרגשתי את הדמעות זולגות מעיניי. יצאתי מהחדר ופניתי אל חדר השירותים הקטן. שטפתי את פניי והבטתי במראה. שיערי היה פרוע סביב ראשי ומתחת לעיניי הנפוחות היו שקי שינה סגולים. שטפתי את פניי פעם נוספת והבטתי שוב במראה. במקום לראות את פניי ראיתי את פניו של רון. עצמתי את עיניי ניערתי את ראשי ופקחתי אותן שוב, הוא נעלם.

נאנחתי ונכנסתי להתקלח, בתקווה לשטוף את כל האירועים האחרונים מגופי. כשיצאתי צחצחתי את שיניי במברשת שיניים שהשארתי אצל סבתא וחזרתי עטופה במגבת אל החדר בו ישנתי. חטפתי כמה בגדים מהארון והתלבשתי ברישול לפני שיצאתי אל המטבח.

סבתא חיכתה לי, היא ישבה בסלון ופתרה תשבץ כשמולה צלחת עמוסה פנקייקים. וכוס שוקו. כשנכנסתי היא דחפה אותם קלות לעברי. התיישבתי לצידה ואכלתי בשקט, ידעתי שאחר כך יגיע הרגע בו היא תשאל שאלות.

ברגע שסיימתי לאכול היא הניחה את העיתון על השולחן ולקחה את הכלים המלוכלכים אל הכיור, כשהיא חזרה היא שאלה, "מי זה היה?"

"מי?"

"הבחור הצעיר שהביא אותך הנה."

"רון, ידיד."

היא השתתקה ואז לחשה בקול מעט שבור, "קוראים לו רון?"

הנהנתי, בדרך מוזרה כלשהי הבנתי שהיא מחבבת אותו. היא חייכה חיוך קטן, "בחור נחמד, הוא לא הסביר לי בדיוק מה קרה, רק אמר שביקשת להגיע לכאן ובדרך נרדמת."

התכווצתי, "האשמתי את טל בזה שאבא מת."

היא התיישבה לצידי וחיבקה אותי, "ולמה עשית את זה?"
הנדתי בראשי, "כי לא חשבתי, המילים סתם נפלטו לי מהפה. ואז היא התחילה לרעוד וברחה אל בית הקברות ואימא נסעה אחריה והתקשרתי לרון והוא הסיע אותי לשם ואז..."

נשמתי עמוק והתחלתי לבכות. "זה בסדר, דורי. תירגעי, את לא חייבת לספר לי את הכול."

היא ליטפה אותי כמה רגעים ואז הביאה לי כוס מים.

ישבנו כך ביחד, בשקט. אהבתי את סבתא במיוחד בגלל זה. היא ידעה איך להגיב לכל מצב. היא הייתה אוזן קשבת לכל דבר וידעה מה לעשות.

חיבקתי אותה ולחשתי לה תודה. תודה שבאה מלב שלם, על הכול.

"אין על מה, ילדה שלי," היא ליטפה את ראשי, "רק תאמרי לי דבר אחד..."

"מה?" הבטתי אל תוך עיניה.

"למה התקשרת לרון ולא לסתיו?"

הבטתי בה ללא הבנה, "מה זה משנה?"

"את מסתירה מסתיו את הרגעים האלה בחייך, את נותנת לו לראות אותך רק צוחקת. אבל, במקרה שלך חשוב שהוא ידע על כמה את פגועה כדי לעזור לך לחזור למצב הרגיל. אם התקשרת לרון. זה אומר ש... אני חושבת שאת סומכת יותר על רון מאשר על סתיו."

"זה בכלל לא ככה," הנדתי את ראשי בפראות, "לא התכוונתי להתקשר אליו. סבתא, אני אוהבת את סתיו!"

"לא אמרתי שום דבר." היא הרימה את ידיה ופנתה אל המטבח. משאירה אותי לבדי עם מחשבות.

*     *     *     *

אני לא מתה על הפרק הזה, אבל זה ממש זרם לי לכתוב אותה. אחרי הרבה זמן שלא הצלחתי ושנאתי כל מילה שהקלדתי.

מה דעתכם? כי לא דעתי היא זו שקובעת כאן.

אז... אין לי עוד מה להגיד... כבר התחלתי את הפרק הבא - שהוא פרק מיוחד, ואני בטוחה שאסיים אותו בקרוב ^^

מריה.