היסטוריה היא לא רק האויב שלי היא גם האויב שלכם, כי בגללה אין לי זמן לכתוב.

הינה לכם פרק, שבאמת לא תכננתי שזה יקרה. אני לא ציפיתי לזה. אתם ?

*     *     *     *

פרק עשרים וחמש: טעות

הכדור עף היישר אל השער והשאיר את עומר לנחות על הדשא לאחר שקיווה לתפוס את הכדור עוד באוויר.

עומר קם ממקומו בליווי אנחה כשאני קפצתי במקומי מריעה לעצמי.

"את מוכנה להסביר לי איך זה שבכל פעם אני נהיית טובה יותר?" עומר התנשף ולקח את הכדור בידיו.

הרמתי את כתפיי וחיכיתי שיבעט, "כישרון?"

"לא, אני דיי בטוח שאת מתאמנת בסתר עם מישהו אחר!" הוא בעט בכדור לעבר השער שלי אך עצרתי אותו בבעיטה קלה עם הרגל לכיוונו.

"תאמין לי שאני לא," צחקתי, "אם הייתי, כבר מזמן הייתי מספיקה לשחק איתך! חוץ מזה, אתה מכיר בכלל שחקן כדורגל טוב יותר מאיתנו בסביבה?"

עומר צחק גם הוא, "כשאת צודקת, את צודקת."

הוא תפס את הכדור ברגלו והרים אותו, "עכשיו נחים!"

"אבל יש לי עוד מלא אנרגיות!" התלוננתי.

עומר הוציא לעברי לשון, "לי לא! אני זקן, עכשיו תני לנוח."

"תן את הכדור!"

הוא נאנח וזרק לעברי את הכדור, התחלתי לשחק עם הכדור בין רגליו ולבסוף בעטתי אותו אל השער. רצתי אל הכדור והתחלתי לרוץ יחד איתו לצד השני של המגרש.

"כייף לך ככה? לשחק לבד?" שמעתי קול מוכר מקצה המגרש והרמתי את מבטי מהכדור בחיוך. סתיו עמד שם עם ידיו בכיסיי מכנסיו מחייך אליי. עזבתי את הכדור בודד על המגרש ורצתי לעברו, קפצתי עליו וכרכתי  את זרועותיי ורגליי סביבו. הוא ניסה לייצב את עצמו וברגע שעמד ביציבות על שתי רגליו נישקתי את שפתיו בתשוקה.

כבר כמה ימים שלא ראיתי אותו, הוא נסע לבקר את המשפחה שלו. הוא רצה שאבוא איתו, אבל לא הרגשתי בנוח.

כשהתנתקנו בשביל לנשום אוויר הוא הרים אותי מעט והניח לי לעמוד על האדמה. "אני מבין שהתגעגעת."

"למי?" שאלתי בתמימות. סתיו צחק והרים אותי וסובב אותי באוויר.

"אז את צריכה שותף למשחק?" שאל כשהחזיר אותי לאדמה.

"כן, בבקשה, עומר העצלן הזה ויתר!" חייכתי אליו במתיקות.

עומר נעמד לצידנו, "אני זקן מידי בשבילך, ילדה."

סתיו עזב אותי וחיבק את עומר חיבוק גברי כלשהו. "אל תגיד את זה ככה, אני עוד ארגיש פדופיל."

"אתה צריך להרגיש ככה," משכתי אותו אליי, "תזכיר לי בן כמה אתה? שלושים?"

"עשרים ואחת!" התרעם סתיו, "את אל תשחקי אותה, אף פעם לא הפריע לך שאני טיפה יותר גדול ממך."

"טיפה," סימן עומר בידו ושנינו הבטנו בו, "הייתם דביקים תמיד או שזה רק עכשיו?"

"תמיד," חייכתי לעברו והנחתי את ראשי על חזהו של סתיו.

סתיו החל לצחוק ועומר רק גלגל את עיניו. חייכתי לעצמי ורצתי להביא את הכדור כדי להתחיל משחק חדש עם סתיו.

"איך מצאת אותנו?" שמעתי את עומר שואל את סתיו.

"ניחוש טוב, חוץ מזה ילדה כלשהי אמרה לי שדורון כאן."

"איזה ילדה?" שאל עומר את מה שאני רציתי לדעת.

"פוני, שיער שחור, עיניים גדולות חומות אני חושב, נמוכה כזאת," ענה סתיו בהרהור, "כשהיא ראתה אותי היא ישר שאלה אותי אם אני חבר של דורון."

"בטח היא ראתה אתכם בפתיחה של הבר," קולו של עומר ביטל את הסקרנות בקולו של סתיו.

חייכתי לעצמי והרמתי את הכדור שהשארתי לפני כמה דקות לבד על המגרש ואז עלתה לראשי תמונתה של מיכל. מיכל אבנר, אחותו של רון, שהייתה במסיבה וטעמה את התיאור של סתיו. מיד אחרי שפניה נגלו מולי, זיכרונות הנשיקה המוזרה שאירעה ביני לבין רון מילאו אותי ואשמה כרסמה אותי מבפנים.

בהחלטה של רגע, שהגיעה משום מקום, זרקתי את הכדור אל עומר שבזכות רפלקס מעולה תפס אותו ואז שלח אליי מבט שואל. סימנתי לו בעיניי לכיוון מכוניתו ובלי מילים ביקשתי ממנו ללכת.

עומר נאנח, "אני חוזר הביתה, אתם רוצים להישאר לשחק?"

סתיו הביט בי בשאלה ואני הנדתי בראשי, "אני רוצה לטייל."
סתיו חייך אליי ועומר רק גלגל את עיניו ופנה למכוניתו.

בצעדים נוקשים צעדתי בחזרה לעבר סתיו וחיכה שאחזור לחיבוקו, אבל במקום זאת כשהגעתי אליו פשוט המשכתי ללכת וציפיתי שיבוא אחרי.

לא רציתי לבכות, אבל הדמעות הצטברו בעיניי. הוא תפס בידי ומשך אותי אליי, "הכול בסדר?"

הרמתי את מבטי והוא ניגב דמעה שברחה לי, "קרה משהו?"

הנהנתי בכאב, "אני מצטערת, בבקשה תסלח לי."

"על מה, יפה שלי?" הוא חיבק אותי בשתי ידיו.

"זה קרה בטעות, זאת הייתה טעות. תבטיח לי שתאמין לי."

"אני מאמין לך, אהובה. אני בטוח שזה כלום."

הנדתי בראשי, "זה יותר מידי."
סתיו נאנח, "את רוצה לספר לי מה קרה?"

"מבטיח להבין?" הוא הרים את ראשי והנהן ברצינות.

"זאת טעות, פשוט ישבנו והייתי נסערת. הייתי אמורה להתקשר אלייך, אני לא יודעת מה קרה! ורציתי לספר לך יום אחרי אבל נסעת ולא רציתי לריב איתך לפני, אתה חייב להאמין לי שלא רציתי שזה יקרה! אני אוהבת אותך!"

הוא שתק לרגע ואז צמצם את עיניו, "דורון, מה קרה?"

"זה פשוט היה סתם, לא חשוב, אפילו לא הרגשתי כלום. זאת אפילו לא באמת נשיקה, זה פשוט כאילו השפתיים שלנו נגעו לחצי שנייה, הן בקושי נגעו. סתיו, אני אוהבת אותך."

"עם מי?" הוא היה נוקשה וצעד לאחור, "עם מי התנשקת?"

"רון... רון אבנר. הוא גר בשכונה שלי," מלמלתי, "זאת אומרת, הוא עבר לשם לא מזמן. הילדה זאת אחותו, זאת ששאלה אותך אם אתה חבר שלי. אתה חבר שלי נכון?"

"את מוכנה להפסיק להגיד דברים לא קשורים ולהסביר לי? במילים פשוטות עם אפשר."

נשמתי עמוק והדמעות זרמו מעיניי.

"כשרק הכרנו הוא היה ממש רע אליי וגרם לי לבכות וגרם לי להשתגע ואז אח שלו גילה למה מה שהוא אמר ממש פגע בי והוא אמר לו והוא בא לפצות אותי. רון פיצה אותי על ההתנהגות שלו ויצא לנו לדבר אחרי זה פה ושם ופשוט באותו יום הכול התבלגן, כשנסענו לים, והטלפון שלי פשוט חייג אליו והוא עזר לי וכשאיבדתי את הדרך הנכונה הוא השיב אותי ולרגע קצר ממש קצר התנשקנו. אבל מיד התנתקנו ואמרתי לו שיש לי חבר, שיש לי אותך. שאני אוהבת אותך!"

"דורון," אמר סתיו בכאב, "את תמיד יכולה לדבר איתי. אני רוצה להיות בן הזוג שלך והחבר הכי טוב שלך... בבקשה תני לי להיות כזה. תספרי לי מה עובר עלייך?"

בלעתי רוק, "התחלתי ללכת לפסיכולוגית כדי שתעזור לי להתגבר על המוות של... אתה יודע."

הוא ליקק את שפתיו ונאנח, "הוא מנשק טוב?"

"מה?" הופתעתי.

"רון, איך הוא מנשק?"

"לא יודעת... למה אתה מתכוון?"

"אהבת להתנשק איתו?" הוא שאל בכעס לפתע.

"לא!" צעקתי עליו, "אני חשבתי עלייך!"

"וזה פותר אותך מהכל, כל הבעיות שלך והאי שפיות זמנית הזאת שלך שכל הזמן חוזרת על עצמה, זה שחשבת עליו פותר אותך מהעובדה שפשוט נישקת מישהו אחר!"

"זה לא פותר אותי מכלום!" צרחתי בכעס ואז נשמתי עמוק ולחשתי מבין הדמעות, "אני אוהבת אותך."

"זה לא יעזור לך."

"סתיו-"

"דורון?"

"אני באמת לא התכוונתי, היה חשוך ומפחיד והוא היה קרוב מידי ו-"

"תבטיחי לי דבר אחד."

"כל דבר!"

"תתרחקי ממנו," הוא לחש, "אני לא יודע אם הוא רוצה אותך לעצמך ואני לא רוצה לאבד אותך."

"הוא לא רוצה אותי, הוא גם אמר שזאת הייתה טעות – הוא היה הראשון שאמר שזאת הייתה טעות."

"בכל מקרה... תעשי לי טובה. בשבילי. תתרחקי ממנו – לפחות עד שאני יצליח לעכל את זה."

בלעתי רוק בעצבנות, לא רציתי לנתק קשר עם רון, אבל לא הייתי מוכנה לאבד את סתיו בגלל נשיקה לא חשובה. הנהנתי ברעד והוא נאנח.

"בואי אני אסיע אותך הביתה." הנהנתי פעם נוספת והלכתי אחריו אל המכונית המוכרת.

נסענו בשקט בין הרחובות. שתיקה שאי אפשר להפר, טעונה בכל כך הרבה רגשות שאי אפשר לבטא בלי להבעיר אחד אחר וליצור שריפה או התפוצצות.

מבלי ששמתי לב לזה באמת אמרתי באדישות, "אתה נוסע במעגלים."

"כי אני לא רוצה להיפרד ככה."

"להיפרד?" נבהלתי.

"לא בתור זוג, פשוט לומר להתראות," לחש סתיו בכאב.

"אני באמת מצטערת, זאת הייתה טעות."

הוא הניד בראשו, "אני פשוט שמח שסיפרת לי."
הנהנתי בשקט והבטתי דרך החלון על רחובות העיר, אור השמש נצנץ ברחבי המדשאות הירוקות והזכיר לי למה אני אוהבת את השמש.

"בוא ניסע אלייך," אמרתי לפתע.

סתיו שלח לעברי מבט קצר, "את בטוחה?"

"גם אני לא רוצה להיפרד ככה."
שניות ספורות אחר כך הוא החנה בביתו, אותו בית שהוא גר בו יחד עם עומר. יצאתי מהמכונית במהירות ונכנסנו אל הבית, אמרתי שלום לעומר המופתע שישב במטבח ונכנסנו אל החדר של סתיו ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה.

שפתינו בקושי התנתקנו, הפראות הייתה מוחשית וכמעט שמעתי נהמה פורצת מפיו. הוא הפיל אותי על המיטה מבלי להתנתק ממני. נשיקותיו היו כל פראיות שפשוט התנגשו בי והשאירו אותי בהלם. בשלב מסוים שמתי לב שהחולצה שלו כבר לא עליו וגם שלי כבר לא עליי.

סומק מילא את פניי ועצרתי את סתיו. הוא הביט בי מופתע ובמבט שונה, מלא תשוקה. 

*     *     *     *

אני לא בטוחה לגבי התמונה אבל מה שיוצא אני מרוצה.

אז ככה, מה אתם אומרים?

מריה, שאין לה כוח לחפור וצריכה ללמוד להיסטוריה.