אוקי. אז זאת ההתחלה שלי. בלוג.

אוקי,אז הגעתי למצב הזה...

אני אנסה לעשות את זה קליל וברור.

בלי יותר מידי סיבוכים.

לא כל כך אכפת לי אם יקראו את זה ביכלל או לא.

וגם לא אכפת לי מה יחשבו אילה שקוראים את זה.

זה כל העניין בליכתוב בלוג. להוציא את הכל בלי לפחד,כי אף אחד לא יודע מי אתה.

אוקי,אז קוראים לי עמית.

משהו אחד אני לפחות יכולה לספר.

אפשר להגדיר אותי כילדה מוזרה.

ילדה מוזרה אם הרבה מוזרויות.

אני לא בטוחה ביכלל שכדאי לי ליכתוב בלוג... אני מפחדת שיגלו אותי חברים או משפחה.

אני גם לא יודעת איך להתחיל.

אני לא טובה בהתחלות.

נתחיל בתיאור קצר שלי:

יש לי שיער מאט מתולתל ומגושם,חיוך עלוב בטירוף,ועניים יחסית יפות אבל...שוב,מוזרות.

תמיד חשבתי שהעניים שלי מוזרות.

אין להם צבע אחיד.

יש להם כמה צבעים:תכלת,ירוד,צהוב וחום.

מה שהכי מוזר בהם,זה שהם מתאימות את עצמן למה שאני לובשת.

עכשיו לדוגמא,אני לובשת ג'קט ירוק זית,והעניים שלי יותר ירוקות.

עכשיו אני כבר מתחילה לחבב את העניים המוזרות האילה.

אפשר לומר שאני לא אוהבת את עצמי.ביכלל.

תמיד ההורים אומרים לי כמה שאני מוכשרת ויפה.

תמיד כשאני עונה שלא,הם אומרים שאני כן ושהם בחיים לא היו מוכנים לשקר לי.

והאמתי שזה די נכון.

הם כימעט תמיד כנים איתי.

אם משהו לא יפה לי,הם אומרים.

בזמן האחרון אני מסכימה איתם כשהם אומרים לי שאני יפה.

סתם בישביל ליברוח מריב.

אפילו אם זה ריב קטן.

אני גם אוהבת לעצב בפוטושופ.

מאוד אוהבת. וגם די טובה בזה.

אני גם אוהבת לשיר,ולנגן בגיטרה.

אבל אני לא מתכננת להצליח מהדברים האילה.

זה לא קל.

למרות,שתמיד מחמיאים לי על השירה והנגינה שלי.

אפילו לא מזמן,עשיתי טקס אם הכיתה,ושם שרתי סולו.

הרבה החמיאו לי,וגם כאילה שאני לא מכירה,ניגשו לאמא שלי ואמרו לה שהקול שלי ריגש אותם.

זה היה הרגע הזוהר שלי.

הרגע הזה שבו אתה מרגיש שזה היום הכי טוב בעולם.

עוד מאט ל"ג בעומר.

שנה שעברה עשינו שריפה במדורה אם הכיתה.

שריפה קטנה,שחיבו מכבי אש,אבל אז המשכנו כרגיל.

הזמן ממש טס השנה.

רק אתמול הכרתי את המורה החדשה שלי לשנה הזאת.

ברגע זה חברים שלי יצאו לאסוף קרשים.

אני גם הוזמנתי.

כבר הבנתם שלא הגעתי,נכון ?!

השתמשתי בתירוץ של: "נפל עליי כיסא וכואב לי הגב".

האמת שזה נכון.באמת נפל עליי כיסא.

אבל זה כאב רק בהתחלה.

לא כזה ביג דיל.

אוף. שוב ההורים רבים. מאז שאח שלי הגיעה לגיל הטיפש עשרה,הוא תמיד רב אם אבא שלי,

וזה מוביל לריבים בין ההורים.

לפי דעתי הוא פשוט מטומטם על כל הראש.

טוב. צריכה לאכול. האוכל מוכן.

אה כן,כבר הזכרתי שאני ממש רזה ?

רזה ושקופה !

אבל לא סתם רזה,רזה כמו מקל !

אני בקושי אוכלת.

אני אוהבת לאכול,אבל אני אוהבת רק מאט דברים.

ואני גם אוהבת רק שהאוכל טרי (לא מחומם מאתמול או שלשום),

ואם זה אוכל במסעדה אני אוכל לא משנה ממתי זה.

לא יודעת למה.

ככה אני.

כמו שאמרתי,מוזרה.

אז כפי שכבר ציינתי,אני צריכה לאכול.

אז כניראה שכאן ניגמר הקטע הראשון שלי בבלוג.

דווקה עבר סבבה.