לא הייתי פה יובלות.. לא רק שלא עדכנתי, גם לא התעדכנתי.

אני לבד כבר יובלות וזה כאילו הפוסט הראשון בבלוג אז אני לא אחפור על עצמי כי מי מכיר אותי בכלל.

אזזז בנימה אופטימית זו, לאור הכאילו מלחמה שמתעוררת לה אי שם בחוץ, ראיתי סטטוס של חבר טוב בפייסבוק.

הבחור כתב כי הוא ממש אוהב את השירות הצבאי שלו, והוא מפיק ממנו המון ובלה בלה בלה, הוא נהיה מכ לפני יומיים בוחצי בהנדסה.

הכל טוב ויפה, עד שבא בחור אחר, ללא ציון מעמדו אי שם פעם בחיי, מוכר, וכתב לו שהכל בזבוז זמן ושיט כזה.

אז נכון, צבא זה חרא. חד משמעי. אני, בתור ג'ובניקית במקום לא קל בכלל (מנטלית, כי מה יהיה קשה לפקידה פח במערך השלישותי?) אומרת לו שזין.

כן, פשוט זין.

הוא ילד, עם הדגש על הילד, בגוף של בנאדם כאילו בוגר שאומר שזה בזבוז זמן. ואני אסביר במשפט פשוט: אינלו זכות כי הוא לא שם.

הוא לא יושב בעזה כדי להגן על אמא שלו שלא תקבל טיל בתחת, והוא לא יושב במוצבים כדי שבנזונה מסכן בלי חיים לא ייכנס למדינה וירצח משפחות, והוא לא יורה למחבלים בראש כדי שלא ידקרו את חבר שלו מאחורה שבדיוק שומר על חרא אחר שלא יוציא פצצה מהתחת, והוא לא מארגן לוויות לאלה שלא הצליחו להציל את עצמם. אין לו את הפאקינג זכות, כשאני באמצע השירות שלי בוכה בצפירה ביום הזכרון רק כי כל אלה שעברו דרך החמל שלנו, אלה שמתו כדי שהוא ואמא שלו וסבתא שלו לא ימותו, עוברים לי מול הפרצוף.

כי עם המצב שלי ועם המשפחה שלי הייתי יכולה להגיד זדיינו ולהרוויח אלפים עכשיו. לקנות אוטו, לקנות מלא בגדים ומלא איפור, לשתות כל יומיים בבר כי אין מינוס בבנק, לצאת למסיבות הכי שוות כי יש לי זמן ואין מחר בסיס, ושוב, אין מינוס, אבל אני יושבת שם. אני יושבת שם ומארגנת עוד ביקור למשפחה שכולה. אני יושבת שם ומקשיבה לכל שיחה שמגיעה לחמל כדי לבדוק אם איבדנו עוד אחד. אני יושבת שם,ואז מיום ליום אני מקבלת הודעה שמחר יש מסיבת בר/בת מצווה ליתומי צהל ואני צריכה להיות שם מטעם הענף, ואיזה באסה זה יש לי מחר עבודה שאני מבטלת ומקרבת את עצמי עוד קצת לפיטורים, אבל מה לעשות אני אהיה שם כדי לייצג את הצבא שמבזבז לי את הזמן בשביל הילדים.ואני אשב בשמש 12 שעות לטפל במילואימניקים שבאים לתרגיל, רק כדי שהמקום יהיה מוכן למלחמה.

אתה לא מבין, אז זין. סתום תפה, ילד

נ.ב: זה היה כלכלך חשוב שהגעתי עד לפה. תעריכו