אנחנו קורבנות של עצמנו. של תודעה. של חוסר. של חוסר הבנה עצמית. של עומק. של רדוד. אתה חסר לי כי אני צריכה אותך ולא כי אני אוהבת אותך. ויש הבדל בין השניים אני רוצה אותך בחזרה כדי להחזיר את הסדר לראש תחזיר לי אותו? לא בא לי כלום גם לא להצליח בא לי פשוט להיכשל, בגלל שנפרדנו. אבל זו אני, מבינה?
הכעס שצף בפרידה הוא כעס על עצמיף למרות שזה מרגיש כמו על הצד השני, זה כעס של התבוננות על מה יכלתי לעשות טוב יותר, כמו למשל בחירות טובות יותר.
אני רוצה להתקשר אליך.
מתקשרת.
חיוג אחד והעברה למענה הקולי.
צועקת על אבא: "תביא לי את הטלפון שך בבקשה"
-למה?
- תביא כבר את הטלפון וזהו, אל תשאל שאלות.
- לא שואל בואי קחי.
חיוג אחד והעברה למענה הקולי.
אמרת שאולי תרצה לסוע לחו"ל.
אולי טסת.?
- מסתכלת בפייסבוק שלך- שומם.
12:00 בצהריים. ואו.ליאור תמיד מחוברת לנייד, ואם טסת עם מישהו בעולם זה רק איתה ועם שליו.
ואם אתה איתם- ליאור בטוח העלתה משהו.
ואז אני רואה אותך רוקד, בזמן שאני יושבת במשרד בעבודה שאני שונא, רוקד עם ליאור ולוגם שלוקים מהבירה. זה מכה בי- אתה המשכתת הלאה. למה נראה לך שאתה עושה דבר כזה.
אתה התקדמת ואני תקועה מאחור!
לא מסוגלת לקום בכלל!
לא מסוגלת לכתוב עבודות! ללמוד למבחנים!
אתה התקדמת, ותמשיך בתואר, ואני אכשל?!?!
למה נראה לך?
דמעות מציפות לי את העיניים.
אין זמן, צריך ללכת לאכול.
יושבת עם הפרלמנט של הדתיות, ושוב שאלות "את אוהבת אותו" "אתם תחזרו" "הוא טס עם חבורה, בטח הוא זיין מישהי"
בחורה שמעולם לא היה לה קשר עם גבר מטיחה בי דברים קשים.
מסננת משהו על זה שזה לא מעניין וסתם מחרב את הארוחה.
"ארוחה"
שמעו, כף של סלט ופרוסה של גבינה צהובה זה לא ארוחה.
אבל תכלס, למי יש מקום ליותר מזה?
מגיעה שעה 16:00, אני צופה שוב בעדכונים מהאינסטא של ליאור, יש גם אצלך, שזה מפתיע. הפנים שלי נופלות, כאב מתנקז לתוכן. נפתלי אומר לי שאני שקופה ושאני חייבת להגיד מה קרה.
"בוא נסגור את זה ב-אני עיפה- ונמשיך הלאה עם החומר"
שעה 17:00 אני מדברת עם שי המורה לסטטיסטיקה בטלפון, גנית ונפתלי מצוטטים.
מנתקת
גנית שואלת האם זוהי תחילתה של זוגיות מופלאה.
מייבשת.
בדרך הבייתה-
פקק בכל הכניסה לעיר, החל מגבעת שאול. לא שמתי לב בהתחלה, הייתי שקועה בטלפון, מנסה להסיח את דעתי. כל היום הייתי עצבני באופן מיוחד, לא יכלתי להכיל את כל הכעס הזה שהצטבר בי.
חצי שעה עוברת, ואני קולטת שכבר חצי שעה שהאוטובוס עומד במקום.
אחרי עשר דקות התקדמות לתחנה הבאה ועוד עמידה במקום.
יורדת לכיוון בית הדפוס, אולי שם יהיה משוחרר יותר.
אבל לא.
הולכת לאנג'ל, כעוסה, שבורה, מפורקת, מיואשת, הרי ממני לא יצר כלום- אף אחד לא יאהב אותי, אני אכשל אני לא אצליח. אני מזון לאוויר. אני רוצה להתאבד. די. נמאס לי ודי.
קולטת מונית באופק.
אין לי שקל על התחת
גם לא בבנק.
עוצרת אותו באמצע הכביש.
למלחה!
נוסעים, עצירה לאסוף את החברה שלו לתחנת הרכבת.
מגיעים אלי.
כל הדרך הוא ניסה לדובב אותי ולהקל ממני את הכאב הבולט ממני.
מגיעה הביתה, ולראשונה מזה שלושה ארבעה חודשים מאז שהתחיל פרק הפרידה הממשמש, ומאז החודש וחצי של הפרידה בפועל- אני מתפרקת.
בוכה.
מתקשרת אליך כדי לעבור לתא הקולי- אבל לפחות שאשמע את החיוג קורה.
בוכה עוד
מקליטה לך הודעות בקבוצה של עצמי
שולחת לך הודעות ומוחקת
מפרסמת פוסטים
מדברת ובוכה לאנשים
בוכה.
צורחת
שרה בטלפון
מקליט שוב, כי אני רוצה סוף סוף לראות משהו יפה, משהו מושלם.
מזמינה טייק אווי, אוכלת את זה בלי קשר לרעב שלא קיים. פשוט כי זה שם וזה ממלא את הבטן, הבטן שהייתה פעם מלאה באהבה אליך.
כותבת עוד פוסטים.
מחחליפה פרופיל בפייסבוק
מחחליפה פרופיל באינסטגראם
מחליפה פרופיל בוואטסאפ
מחליפה, משנה מזיזה-
מחטטת עוד קצת בעדכונים אצל ליאור ואצלך.
מתקשרת לשליו, כי קולטת שהוא בכלל לא שם איתכם.
הוא לא עונה.
חבל.
היה עוזר לי או מנסה לפחות.
מעשנת סיגריה.
ועוד אחת
ועוד אחת
ועוד רק עוד אחת ודי
ועוד אחת.
כותבת לך משהו.
מוחקת
כותבת.
מוחקת.
"אני מקווה שאתה נהנה שם ילד. כי אני סובלת. איך זה שאף פעם לא ידענו לחיות ביחד?"
לך תזדיין.
תבוא אלי קרוב.
לך לעזזל.
ותתקשר אלי כבר, טוב?
אין לזה סוף, מין מעגל מחורבן.
סיימתי את היום
אני לא עייפה ואני כן
אין לי טעם בכלום לא לאוכל לא בחיים
חברה?
אין לי שום אדם שאני יכולה להתקרב ללקרוא לו חבר שלי.
הלך לי לא רק בן זוג אלא החבר היחיד שלי.
לאן אני הולכת מכאן?
מתקשרת אליך שוב.
ושוב.
ושוב.
ושוב.
ושוב.
https://www.youtube.com/results?search_query=ruin+my+life+zara+larsson
https://www.youtube.com/watch?v=T9GRlOeCEy0
מתה לצאת לאן שהוא,
לטייל
אין לי לאן
אין לי עם מי.
אני לבד.
לבד.
לבד.
אין לי ברירה.
ואני הולכת לישון.
ואני רוצה חברה.
ואני רוצה שתקרא את זה.
אני רוצה שתקרא.
מכבה את האור,
מכבה את התודעה.
עם המחשב בחושך והמפץ הגדול באור,
הולכת לישון.
מתקשרת.
רק בשביל הסיכוי שבצד השני תהיה תשובה.
מענה קולי.
ושוב.
ושוב.
ושוב.
וחוזר חלילה ובחזרה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
