קינג ג’’ורג’’ פינת הנביאים

ספר, סיגריות, מגבת, חישוק, משקפי שמש בסגנון ג'ון לנון, גוף עירום וחיוך.

ככה אני הולכת לים.

משתזפת בלי בגדים כדי להיות מחוברת יותר. שלמה יותר. יפה.

כבר לא מעניין אותי אם האישה משמאל מצלמת אותי במקום את הבת שלה שעושה גלגולים ועמידות ידיים על החול.

כבר לא מעניין אותי אם הבחורים מימין, לא יותר מבני 14, מדברים עליי או לא.

כבר לא אכפת לי אם הבחורים שקודם ישבו 50 מטרים ממני פתאום צנחו לידי ומנסים להתחיל איתי.

אני לא יפה במיוחד.

לא מושכת במיוחד.

חזה קטן מדיי, שפיצי.

ישבן גדול מדיי, מלא צלוליטיס.

ירכיים רחבות מדיי.

סימני מתיחה מהבטן לירכיים.

בטן עגולה וענקית.

אבל בשנייה שאנשים רואים זוג פטמות, הם ישר מצלמים.

ישר מתחילים לדבר עלייך.

ישר מתחילים איתך.

כבר נרדמתי בחוף גורדון פעמיים.

עם הציצקעלעך בחוץ והברכיים למעלה, חושפות רווח יפה בין הירך לכוס. (ואין שום דבר רע בלומר כוס).

אני אוהבת את הגוף שלי רק בשני מצבים.

בים, ככה, משתזפת.

ובמיטה, עם האהוב שלי.

האהוב שלי קורא לי "יפה שלי" וגורם לי להרגיש הכי מדהימה בעולם.

ואני כל-כך רוצה לרזות, להתעצב, בשבילו. למרות שהוא אוהב אותי כמו שאני.

אני צריכה לרזות 20 קילו כדי להיות מושלמת בעיניי.

ולא, אני לא עוד בלוג "אנה" בכיסוי יפה. אני פשוט מציינת עובדה.

יום יפהפה כמוכם...