אני חושבת שזה קורה לכולם מתישהו בחיים, הרי בסופו של דבר אנחנו ישראלים, וישראלים מטיילים המון, תיירים שאוהבים להגיע לכל מקום, וכשמגיעים לאנשהו, חורשים על העיר/מדינה (תלוי כמה זמן פנוי יש באותו השלב בחיים). כולנו הגענו בטעות או שלא לאיזה איזור מפחיד, איזה ברוקנס, איזה DOWNTOWN נידח, איזה פרבר שלא תכננתם שהמטרו יגיע אליו.
הנוף בו שונה, השמות של חנויות משתנים (טומי נהייה ואליד, ויקטוריה סיקרט נהייה פאטימס' קיטשן..), רמת הניקיון משתנה, בדרך כלל יש מוזיקת רקע מעניינת, והרבה אנשים, צעירים בעיקר יושבים ברחוב, סתם HANG OUT מה שנקרה...ובקיצור: לא נעים.
בתור צרפוקאית גאה, יצא לי לא פעם, אם בטעות ואם בצעירותי ,לפעמים במכוון להגיע לכל מיני מקומות מפוקפקים, כאלו שבתור אדם בוגר, המתיימר להיות שפוי כיום, אני לא מאמינה מה חשבתי לעצמי! (ראו ערך מאחורי הDEFENSE בפריז או אזור הנמל הישן במרסיי, תשאלו את גיא הוא ניסה לתפוס שם טרמפים פעם...לא מומלץ).
הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכם ,אם נגיד במקרה אתם מבלים עם אנשים מכל העולם זמן מה, זה כמובן שיזמינו אתכם לארוחת ערב ממדינה שיש בה אוכל סוף.
אוכל זה טעים. נקודה.
אוכל של זרים, כזה שקשה להכין לבד בבית (לא משנה איזה APP מתכונים הבאתם או איזה תבלין קסם קניתם במחנה יהודה), זה, הכי טעים.
אז נסו לדמיין את הרגשת האושר שתקפה אותי כאשר גיליתי שארגנו במיוחד לכיתה שלנו יריד אוכל בנלאומי (להלן food fair) ביום שישי בערב בו כל אחד מביא אוכל שמאפיין את המדינה שלו, על זה נאמר יאמי!! היה יום כיפור באותו השבוע (כי אם הייתי צמה אולי היה לי יותר מקום בבטן, חבל שלא חשבתי על זה לפני...).
מפיקת האירועים שבי כבר התחרפנה מרעיונות (תודה לכל מי שהשתתף במודע או שלא בקבוצת המיקוד) וכבר ראיתי איך הביתן הישראלי, הכי יפה, הכי שווה, ומנסה להיות הכי טעים...אם כי לנו יש...פלאפל. שווארמה תפוס כבר על ידי המצרים, פיתה עיראקית על ידי הלבנונים, ושאני לא אתחיל לספר מה כל מדינות ערב הביאו לאכול...אין מה לומר, אנחנו הכי אוהבים אוכל של ערבים...אבל נחזור לנושא המרכזי,והוא...מה אכלתי.
למרבה הצער גיליתי שאין הפקות, רק מזנון אוכל, כל אחד מביא מנה פתיחה/ עיקרית אחת וקינוח אחד, כולם מניחים על אותו המזנון עם שלט שמסביר מה יש בפנים (שחלילה לא אוכל חזיר או שרימפס) וזה הכל...ההסבר שלי: deep fried vegeterian hummus balls, אה?
אחרי שהתגברתי על הרזון המחשבתי בתחום ההפקה, חזרתי לענייני והוא: אני צריכה להכין פלאפל,
רק פלאפל, הרבה פלאפל. אך בעיר שלנו, היכן שאנחנו גרים, אין פלאפל,
יש מקדולנד, WENDY'S, פיצה האט, DAIRY QUEEN,, SUBWAY,
אבל פלאפל אין, אין, אין מה לבכות או להתלונן...פשוט אין. (מי שמזהה את טון הסיפור מקבל צלעות ברביקיו הישר מקנזס במשלוחה).
לאחר התייעצות עם איזה ישראלית (עלק ישראלית, גרה פה 20 שנה..) קיבלתי מידע לגבי המקום המושלם בו ניתן להשיג את התערובת לפלאפל מוכנה וכך אוכל רק לטגן אותו בבית ולהכין את הטחינה, ושמו נקרא בקנזס: OLIVE CAFE
אבל היא טרחה לצרף לכך אזהרה כי מדובר בחנות של ערבי (UUHHH...), פלסטיני, ממזרחי ירושלים, וזה נמצא בשכונה לא טובה בדרום קנזס סיטי.
אין ברירה, חייבת פלאפל!
שמתי את היורש אצל המטפלת ויצאתי לי מצוידת ב-2 GPSים לדרך לחבל הפלאפל והברוקנס בדרום קנזס.
לא היה קשה למצוא את המקום, סופר קטן (מזכיר את מוטי בסמטת אביבים ברמת ההגיינה ומצב העגלות), מוסתר מאחורי איזה מבנה נטוש בקטנה, יש גם מזנון צהריים לפועלים (סטייל אווזי ביום מלוכלך), וכמובן DELI: המילה האהובה על האמריקאים, הפירוש: ניתן לקנות אוכל מוזמן מראש, או לפי משקל.
והכי חשוב כמה BROTHERS לקישוט והאווירה מחוץ לחנות...
לקחתי עגלה, שלפתי את המבטא הצרפתי/אנגלי/ערבי, כזה שרק לצרפתים מדרום צרפת שגדלו עם ערבים ולא למדו אנגלית בבית ספר בחיים יש, ונכנסתי למקום.
יצאתי עם שלל לא רע בכל הקשור לאוכל מהבית (בהנחה שמזרח ירושלים עדיין נחשב בית...), זה שאנחנו הכי אוהבים אוכל של ערבים כבר אמרתי לא?
רכשתי את מיטב החמוצים, קוסקוס ופתיתים, כמה רטבים, כמה תבלינים, פיתות, פלאפל (לא מוכן) וגם פיתה אחת מפוצצת בזעתר, שלא התאפקתי ודחפתי באוטו בדרך החזרה..מטנף אך מעולה. הבעל התלונן שלא הבאתי לבנה. הי, אף אחד לא מושלם...
הפלאפל היה הצלחה, אכלו כמעט הכל, והיה מבחר רב (וטעים) במזנון, לכן אני מרגישה די טוב (כולל חאמיס מחבל האמיריות הערביות שאמר לי שהיה טעים:))
ולנו יש פלאפל...פלאפל..פלאפל.
אני בעיקר אהבתי את האוכל מאפגניסטאן, אבל באמת השתדלתי לא להעליב אף אחד ולאכול מכמה שיותר:))
ועכשיו לחלק החשוב: התמונות
נ.ב. נא לא להזיל ריר, זה לא מנומס
Dorothy in wonderland
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Little Dorothy