DOROTHY IN WONDERLAND

מה מטריד אותנו שאנחנו קמים בבוקר ?

היום רק יום שלישי איזה באסה, אוף שוב פקקים באיילון (ודרך איפה הWAZE הזה ייקח אותי הפעם...), שוב הרכבת מאחרת (מה יהיה עם השביתות האלו?), איזה חמסין (למה יורד גשם רק חצי יום בחודש אוקטובר?), עוד ארוחה משפחתית אצל הדודה בקריות בסוף שבוע...

במידה וקמתי במצב רוח ממש מתפלסף אז אחשוב על רעידת אדמה (כי זאת הייתה הכותרת בYNET יום לפני כן), אם יפטרו אותי ועניינים פיננסים אחרים (כי הסיסמא שלי לבנק באינטרנט שוב נחסמה ואני בעצבים), אם לא אצליח למצוא לילד שלי מקום בגן שרציתי - שאלות קיומיות רציניות כאילו... ככה לפחות אני רואה את זה.

לעיתים רחוקות יותר, נגיד שמתקרבת תקופת בחירות (נגיד נאום מתוקשר:)) או אחרי איזה אירוע נורא אנחנו גם מהרהרים לרגע, רגע קטן על גורל המדינה, אבל לא באופן במדיר שינה מעיננו. זה הירהור של איך ניראה בעוד 20 שנה, והאם המצב ישתפר, האם הצדק החברתי יקרה וכו'..

אחרי השירות שלי ב-8200 הפסקתי להאמין לכל מה שכתוב בעיתון, כי גיליתי שאין טעם (ואחרי התואר בתקשורת בכלל...), ורק מפני שהבעל בצבא אני מידי פעם מהרהרת כמו כל אזרח מצוי האם הקיץ תהייה מלחמה, ואחרי בערך 10 דקות אני חוזרת לעיסוקי, ישיבות, טלפונים, ילדים ומה לא - חיים .

היום השתתפנו פעם ראשונה בועידת AIPAC, של יהודי קנזס סיטי. לכנס הגיעו 430 יהודים אמריקאים, אשר נותנים מזמנם ומכיסם לטובת שימור וחיזוק היחסים בין ארה"ב לישראל בכל מיני מישורים, באמת אנשים טובים . סנטור וכמה נציגי קונגרס השתתפו בפאנל על הבמה וסיפרו עד כמה הקונגרס והסנט האמריקאים עומדים מאחורי כל החלטה שהיא לטובת ישראל, נגד איראן, עוד תקציבים לכיפת ברזל, עוד חימום יחסים, החברים היחידים שלהם במזרח התיכון, המון סיסמאות כגון NEVER AGAIN וכו' וכו'- עד כאן אין הפתעות מועידה של יהודים בארה"ב,  אם כי נעים לשמוע:)

אבל את כל באי הכנס אפיין דבר אחד מרכזי: הם דואגים. בהתחלה חשבתי שזה קשור לבחירות ומי הנשיא שהכי טוב לישראל וכדומה אבל אז הסתבר לי שמדאיג אותם העתיד של ישראל, וכשאני אומרת העתיד של ישראל אני לא מדברת על מי ייבחר, מתי תהייה המלחמה הבאה, מי יפציץ באיראן אם בכלל (אם כי זה היה נושא חם בועידה), אני מתכוונת האם בכלל תהייה ישראל. 

אני מודה. 

אף פעם לא קמתי בבוקר ותהיתי אם מדינת ישראל תמשיך להתקיים, כי 99.9% מהבקרים בחיי היה לי ברור שכן (להוציא את הבוקר של המתקפה בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה, אבל הייתי בת 11 אז אני לא בטוחה שזה נחשב). מתברר שחברינו המאוגדים בארה"ב לא בטוחים כמונו בעתיד המדינה, והם כל הזמן דואגים, שלא תהייה ישראל. הפעמים היחידות שחשבתי שאני חיה בלה-לה-לנד היו בשיחות שלי עם חבר קרוב, קצין ותיק, (שמו שמור במערכת, אני לא חושפת מקורות), בכל פעם שחזר ממילואים, היה לו קשה לחזור ליומיום. "אחרי שאתה בטירוף של הצבא ואתה נחשף למה שבאמת קורה מסביבנו, קשה לחזור לשגרה והכי קשה להתעורר בבוקר ולחשוב שהכל כרגיל" - הוא היה אומר לי.

אז אולי זה האופטימיות האופיינית, אולי זה הנטייה של הישראלים ל"יהיה בסדר", אולי כי יש לנו חיים רגילים כל כך כל יום שזה לא על סדר היום שלנו, אז למה שהם יחשבו ככה, ואנחנו לא? למה הם כל כך מודאגים איפה שאנחנו לא? אולי אנחנו הישנים כאן והם העיירניים? מה הם יודעים שאני לא ?!

והתשובה היא : כלום.

אני אגיד לכם מה הם לא יודעים, ידידינו האמריקאים היהודים: הם לא יודעים מה זה להיות ישראלי אמיתי, כזה שקם בבוקר, הולך לעיסוקיו, חיי את חייו, ולא רע לו בכלל, והוא לא דואג אם מחר תהיה לו מדינה, כי הוא יודע שכן.

ולאחר כל זאת: להלן המסקנות שלי מועידת הAIPAC הראשונה שלי:

1. הבעל שלי נראה סוף בחליפת מדים ייצוגיים, על זה אין ויכוח

2. יש לזכור תמיד שאנחנו חיים בישראל והם בלה-לה לנד

3. יהודי קנזס סיטי הם חבורת אנשים מדהימים, שעושים המון, תורמים המון, חלק המילדים שלהם עולים לארץ בשביל להתגייס לצבא (חכו אחרי שהבעל יעשה לשאר שיחת מוטיבציה וגם הם יסעו..) ובאמת הם רוצים בטובת המדינה, אין כאן צל של ספק.

אבל לא משנה כמה פעמים בחיים אמריקאי יהודי, אוהב ומחבק ישראל ככל שיהיה, יבקר בישראל, הוא כנראה אף פעם לא יקום בבוקר ויחשוב כישראלי.

כי יש לנו ארץ נהדרת:)

Dorothy in wonderland

ולא נסיים בלי ד"ש והפעם:

 Bret Stephens - Foreign affairs columnist at the Wall Street Journal and former Editor in chief of the Jerusalem Post - בקיצור אחלה גבר:)