השבוע נזכרנו רבות בתקופה שהבעל היה מג"ד בנח"ל.
תמיד שתקופה אינטנסיבית ומטורפת נגמרת היא נראית כמו זיכרון רחוק, אתה זוכר שהיה קשה אבל אתה אחריי וזה בן רגע מתוייק בתיקייה שאתה שולף אותה פעם ב, ממש כמו במחשב... בכל תקופה כזאת אתה בעיקר זוכר את האנשים שעברו אותה איתך. מי היה שם לצידך, מי בילה איתך הכי הרבה זמן ומי חלק איתך את הקושי, בכל רמה שהיא. לראייה, בני עדיין מסתובב באזור...
בתור מג"ד אתה זוכה לבלות עם החיילים שלך הרבה יותר מאשר עם המשפחה, והם הופכים להיות המשפחה שלך, בעיקר בגדוד.
לבעל יש זכרונות מדהימים מהתקופה הזאת (כל אחד רואה את הצד שלו:)) וזוכר את המפקדים והחיילים שהיו דבוקים לו לתחת ובעיקר את החיילים מהחפ"ק שגרו איתו בג'יפ.
לא פעם בשעה הזוייה זו או אחרת, הייתי שומעת רחשים במטבח, כמו נמלים שברחו מבית ליד לארוחת לילה מאוחרת, לא פעם שיחותיי הטלפוניות היו איתם ולא עם המג"ד כי היה עסוק והם היו המעבירי מסרים (ותיסכולים שלי), ואני זוכרת את ההרגשה המוזרה (והזקנה) שעשינו להם מסיבת שיחרור, וההתלבטות שלי בקניית המתנות (מה קונים לצעירים שכל החיים לפניהם?) אתה מרגיש שעוזבים אותך , הצעירים הללו משתחררים ואתה נשאר, עובר תפקיד, לצוות חדש, לאתגרים חדשים.
אח, ההרגשה של השיחרור מהצבא, זאת שלעולם לא חוזרת: מה אני יעשה עכשיו עם עצמי? לימודים, פסיכומטרי, עבודה, טיול, לאיזה חור אני אסע כדי שאמלא את מצבריי כמו שצריך, שאוכל לעבוד בלתייק בתיקיות את כל החוויות והקשיים בעברתי בצבא.
לכולם יש תוכניות.
השבוע נפטר בן צוות החפ"ק של המג"ד, אברהמסון, אבינועם בשמו האמיתי, סרטן, אלים, מלחמה של שנתיים והוא רק בן 25. רק חודש וחצי אחרי שהשתחרר גילה. נלחם כמו לוחם אמיתי, כמו בגדוד, כמו בעזה, כמו שלימדו אותו, ניצח לתקופה קצרה, ומת.
לשבת בערב ולקרוא את עמוד הפייסבוק שלו זה קורע לב שכמעט לא ניתן לתאר את זה במילים, גם לא הטובות ביותר.
כואב לי על המשפחה, על החברים, על החברים לנשק, ועל הבעל, זה סוג של סיוט.
תמיד שאדם מת אומרים עליו את כל הדברים הטובים, אבינועם היה מקסים, וכבר אמרו עליו הכל החברים הקרובים שלו, לכן לא אוסיף.
רק אגיד תודה, על התקופה שבילית, תמכת ושירתת עם בעלי, הוא זוכר ויזכור אותך לנצח, כי ככה זה עם חברים.
החיים קצרים, אז תסתכלו היום בעבודה, בלימודים, מחר בערב בפאב, או ביום חמישי במכבי, על החבר שיושב לידכם, ותעריכו כל רגע שאתם ביחד,
כי ההרגשה הזאת, זה הדבר היחידי, זה מה שנשאר שלא דורש שליפה וחיפוש בתיקיות, בכל רגע.
R.I.P
DOROTHY IN WONDERLAND
ליד עוזי עם האפור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Little Dorothy