הבוקר אמרתי לחבר טוב שאני מתגעגעת, אליכם. כי אני יודעת שאחזור לא נצטרך להיפרד יותר, כי אתם תהיו שם, ואתם לא זמניים.
חשבתי גם על התחושה הקשה שלי שנפרדתי מסבתא שלי לפני הטיסה, סבתא היקרה שלי, שיצאתי מהחדר ידעתי שאולי זאת הפעם האחרונה שאנחנו מתראות, ולא עיכלתי. מצד שני נאמר לי השבוע שאני בקשר יותר טוב עכשיו מאשר שהייתי בארץ:)
הבוקר ישבנו כולנו סביב השולחן, קשקשת הבנות הרגילה שלנו במיטבה, אבל בין כל זה יכולתי בקלות לזהות את המחשבות דרך ההבעות פנים, חלקן נראו נבוכות מהסיטואציה, חלקן אמוציונלית במיוחד עם עיניים נוצצות, הותיקות שבין הבנות שכבר עברו את זה פעמיים נראו מיואשות, כי זה לא נהיה יותר קל, רק יותר גרוע. ובעצם מה עדיף להיות זה שעוזב או זה שנשאר?
כשג׳וליאן יצאה מהחדר הרגשתי עצב חזק, כזה שקשה להתמודד איתו, כי אני יודעת שכנראה לא ניפגש יותר, לא בחיים האלו לפחות. היא הייתה פה שנתיים, קורס חורף, אבל זכינו רק לחצי השנה האחרונה ביחד, ואתמול נגמרה להם השליחות והם נסעו ליעד הבא שלהם: שנתיים בגרמניה. התחברנו מהר כי היה לנו המון במשותף, מעבר לעובדה שיש לה תינוק קטן שהיא ילדה כאן, היא גרמניה שהתחתנה עם בריטי, מנהלת שיווק דיגיטלי שעבדה בחברה גדולה בלונדון, בחורה חריפה, שיודעת להסתכל על החיים בציניות, ואיך אומרים אצלנו לגמרי my cup of tea.
ובעצם זה לא קשה, כי נזרקתי לתוך קבוצה ענקית של בנות שלמרות שבאנו מכל קצוות הגלובוס, אנחנו אותו הדבר, שכפול גנטי של נשות קבע.
לכולנו יש בעל בצבא, כולנו בחרנו בחיים האלו, כולנו מתמודדות עם גידול הילדים לבד ועם ההסתגלות לזה שהבעל בבית השנה ( זה כבר בלוג אחר;)), כולן יודעות שפות, טיילו וראו עולם כמוני, אז מה הפלא שאני נקשרת כל כך מהר? כאילו הגישו לי קופסא במתנה ובפנים היה מלא, מלא, מלא... אני.
בשבוע שעבר עשינו טיול בנות ללוס וגאס, וכל מה שאמרו לכם הוא נכון: מקום מטורף, קצב היסטרי, הכל בגדול כמו שרק ארה״ב יודעת לייצר, הופעות עם רמת הפקה לא מהעולם הזה ( ד״ש מדייויד קופרפילד) , כל כך הרבה שלא יודעים לאן להסתכל קודם. אבל העיקר היה החברה שהייתי בה. החיבור עם מי שכבר קראתי להן בעבר ״ החברות החדשות שלי״, זה כאילו היינו ביחד 6 שנים ולא 6 חודשים.
נחזור לג׳וליאן- גם אני, עם דוקטורט בפרידות מכל השליחויות שלי, אחרי חיים שלמים של אימונים בתחום, פשוט לא ידעתי מה לעשות. ומה אומרים למישהו שכנראה החדשות שיחידות שתדע עליו בחיים הם בפייסבוק במקרה הטוב? כל מה שתגידו נראה לא מספיק. היה נחמד להכיר אותך? שטחי. נהנית מהזמן שלנו ביחד? מובן מאליו. מאחלת לך הצלחה בהמשך ושתהנו בבסיס החדש? שקר, אני רוצה שתישארי פה. לבסוף כתבתי לה מכתב, בתקווה שאצליח להביע את כל שאפשר במילים במצב המוזר הזה. ולחשוב שעוד 6 חודשים אני יעבור את הפרידה הזאת שוב מכ20 בנות, שהיו המשפחה שלי השנה. אני לא מצליחה לדמיין איך מרגישים שאמורים להיות שמחים לחזור הביתה אבל במקביל מדוכאים מפרידה כל כך סופית. אבל בוא לא נקדים את המאוחר...
בטח בעוד 10 שנים אעשה ( מרוצה אמא?) טיול סובב עולם לאיחוד עם כל החברות שלי, עד אז אשאר בבית, אתכם, ואתם לא הולכים לשום מקום!
אז סבתא, תחזיקי מעמד, אני חוזרת רק עוד 6 חודשים.
וברוח הקבוצה שלנו השבוע: שבת שלום
Dorothy in wonderland
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Little Dorothy