בהתחלה זה היה בדברים כל כך קטנים שלא שמתי לב או התעלמתי, בהמשך זה התפשט לתחומים נוספים עד שכבר לא יכולתי שלא לכעוס בכל פעם שזה קרה, לבסוף שאנשים מסביבי התחילו לשים לב , זה כבר ממש הגיע לשלב הפאדיחה. אנשים שמכירים אותך רק חצי שנה ושמים לב זה כבר ממש לא נעים.
והרי זה לא יכול להיות, אני לא מבינה מה קורה פה, לאן הם הלכו? יכול להיות ניוון באזור הזה כל כך מהר? ומה יהיה אם לא יחזרו הביתה? אני ממש מרגישה כמו בפרק של "החיים".
היכן נעלמו כל התאים האפורים שלי?
מכירים את הסצנה מהסרט: "Dude where is my car" ששני הטמבלים עומדים ומחפשים את הרכב שלהם שעה, אני מודה שזה היה אחד מהקטעים האהובים עליי, עד ש...זה קורה גם לך. אם זה היה רק עם הרכב אז נגיד, אבל אני שוכחת דברים הרבה יותר רציניים מזה...
השבוע התחלתי קצת לחשוב על עבודה, נכון זה עוד רחוק ממני ויש לי עוד חודשים רבים עד שאחזור למעגל העבודה הישראלי, אבל מילת המפתח במשפט שלי היא "לחשוב" ולא "עבודה". אבל לאחר חשיבה ממושכת (מהרגיל) על הנושא, לדעתי המלומדת, זה מה שקרה:
מעבר לכך שהשנה הזאת בארה"ב היא חופש, זמן משפחה, מילוי מצברים, אתנחתא מהחיים המטורפים, ועוד אי אילו שמות שכבר שמעתי אותם לא פעם, היא גם מנוחה ברמה הכי גבוהה שניתן לתאר (לא כמו השנץ של חגי, יותר עמוק).
והמסקנה שאליה הגעתי לאחר ניתוח רצף האירועים אשר פוקדים אותי ללא הרף היא כי המוח שלי, מסכן כזה, אחרי אובדן מספר רב של תאים בשל המעבר שלי לשנות ה- 30 (לא מזמן , להירגע), פלוס שני סבבי איבוד תאים מסיבי מההריונות והלידות, בתוספת חצי שנה ללא עבודה =הגיע לבערך 50% תפוקה. תשכחו מ"מולטיטסקט", עזבו את "שמה לב לפרטים הקטנים", ושלא נדע מ"לא שוכחת אף פעם שם או פרצוף של מישהו" וקבלו את האני החדשה: אני עם מוח בחצי כוח סוס. כל כך נכנסתי למצב עציצות מתקדם, כזה שמזכיר לי את התקופה שלי על איזה הר בדרמסאלה, שהמוח הבין את הקטע ונכנס גם הוא לתרדמת חורף, כי מה יש לו לעשות בעצם...
בקיצור, סוף סוף, לאחר מאמץ רב הבנתי מה קרה, ונכנסתי ללחץ אטומי!
ומה יהיה אם הם לא יחזרו, או יתרבו (או מה שזה לא יהיה שהם עושים)? מה אני יעשה אם יחליט שסבבה לו כך וזה הרבה פחות עבודה וכאב ראש? מה יהיה! האם אשאר בלונדינית לנצח? האם נידונתי לחפש את הרכב שלי בחניון במשך רבע שעה לכל החיים? האם אצטרך לשפץ את קורות החיים שלי ולכתוב:" מתאמצת לג'נגל במצב של ריבוי משימות"!
ולכן, קמתי בבוקר והחלטתי לגרום לאדוני לחשוב שוב על מה שקורה פה, איתי לא מתעסקים! אני אראה לו מי הבוס כאן
נרשמתי לחדר כושר (כולל מדריכה קרבית אמריקאית שצועקת עליי כאילו אני ג'י איי ג'יין), מקפידה ללכת כל בוקר, כדי שיתעורר ולא יחשוב שפה זה חוף הים. התנדבתי להעביר קורס קבלת פנים לנשים של הסטונדטים החדשים של סימסטר החורף (כי אולי אם אדבר מול אנשים, יאלץ להבין שפה זה לא פיקניק), וזה גם גרם לי לשבת ולכתוב מצגות, מה שלא עשיתי מפברואר שנה שעברה (שיעשה לעצמו עידכון גירסה מהר ויזכר איך נראה אופיס 2007), נכנסתי לאינטרנט והתחלתי להציץ בכל מיני אתרים חיפוש עבודה (אולי הוא יבין שהחופש קרב לקיצו והגיע הזמן להתעורר מתרדמת החורף שלו), ישבתי והתחלתי לענות לכל המיילים שלי (כי זה מצב שקל מאוד לשכוח, קריאת מיילים 24 שעות ביממה), ולקינוח יצאתי לסיור שופינג מפנק באינטרנט, כי מה לעשות יש סיילים של אחרי החגים - אבל זה לא באמת דורש הדלקת עוד אזורים חדשים במוח עבורי - זה לנפש.
מבטיחה לעדכן בהמשך בתוצאות הניסוי,
למישהו יש עבודה בשבילי?
DOROTHY IN WONDERLAND
ולמי שלא מכיר מצ"ב לינק לקטע מהסרט המדובר, אין על הקטע הזה...
http://www.youtube.com/watch?v=Arf2TxeYPDs&list=PL4F573C329432C0C1
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Little Dorothy