"אמא, אני רוצה כבר לחזור לישראל".
הסתכלתי על הבלונדה במבט חשדני , מנסה להבין מאיפה היא הביאה את הרעיון הזה פתאום כך באמצע היום.
ובעצם, מה ציפיתי, הרי כבר כמה שבועות שאנחנו מדברים על זה, יש לנו כבר מחליפים (קיבוצניקים מבית טוב), יש כבר הסבה ממג"ד לקמב"ץ (וטרם סיימנו את הויכוח מי הקמב"ץ הבכיר בבית), התחלנו לדבר על דירות וגני ילדים (במעלה ההר בזיכרון יעקב), ואפילו השגרירות רמזה לנו שעוד מעט הבועה מתפוצצת וקבעה לנו תאריך להגעת המכולה (רמז עדין ל...תתקדמו...).
והיא, הבלונדה, הרי היא צאצאית ודור שלישי למשפחה יוצאת משרדי ממשלה אפלים ויחידות 8200 מפוקפקות למיניהם אשר אנטנות חסויות מושתלות להם באוזניים, שומעים הכל, קולטים הכל, וכנראה שהמסכנה נולדה כבר עם החלוקת קשב שאני עבדתי עליה מאוד קשה בקד"צ.
השבוע פעם ראשונה הפנמתי שהחלה הספירה לאחור ואני כבר לא במצב "קדימה", עברנו כבר יותר מחצי הדרך, היום בעוד 5 חודשים, נהיה בארץ הקודש.
ניסיתי להבין מה אני חושבת על זה, כי פעם אחרונה שנסעתי, מרצוני, לתקופה כל כך ארוכה הייתה לטיול התרמילאים שלי למזרח.
האמת יש הרבה נקודות דימיון בין השנתיים הללו, חופש מוחלט (- שני ילדים), אין מחוייבות יומיומית (לאחר לבית ספר כל בוקר זה ממש בקטנה), אף אחד לא מחכה לי במשרד (בעברית פשוטה: מובטלת), אין לי אוטו (רמז: מי פנוי להובלות..), אין לי בית או שכר דירה (עכשיו זה רק משכנתא), ההורים שלי לא מתרגשים כי נסיעות אצלנו זה בקטנה, ואבא שלי תמיד מוצא דרך להגיע לאיפה שאני נמצאת ל"נסיעת עבודה" בכל מקרה, וההרגשה שהספירה לאחור החלה ויש תאריך חזרה היא עצובה ומשמחת כאחד.
טוב נו, זה לא ממש אותו הדבר, אבל אפשר לחלום לא?
ובכן, יש לי דברים רבים שאמורים להטריד אותי בשלב זה (בעיקר ערמות בירוקרטיה שמחכות לי מעבר לפינה ואני בוחרת להתעלם מהן עדיין):
- איפה אגור? (תמיד יש אופציה לפלישה מבצעית למרתף של ההורים והשתלטות עויינת על המרחב מחייה של אח שלי)
- במה אני יעבוד? (הכוונה היא: מי ייקח אותי בכלל במצב עציצות + ניוון מוחי בריבוע)
- מה אני יעשה עם הילדים חודשיים שלמים??(תרגום: איזה סבתא תרחם עליי יותר ותחליט שהחופש הגדול נועד לזמן איכות עם הנכדים)
- מה אני אקנה ? (תרגום: כמה עוד אני יכולה לדחוף במכולה מבלי שאצטרך לשלם אפילו עליה עודף משקל ובמכס יחליטו לחטט בה)
- עם מי אני אשמור על קשר אחרי שניפרד? (תרגום: מי האנשים שפגשנו פה שהכי שווה לי לנסוע לבקר אותם במדינה שלהם בקיץ הבא? כרגע המירוץ הוא בין היפנים והאוסטרלים)
ערב אחד התברר לי שאת הבלונדה מטריד משהו אחר לגמרי, פרט קטן שמדיר שינה מעיניה באופן קבוע, ובאופן מוזר הוא הדבר המרכזי שעליו היא חושבת, היא חשבה, ניסחה, וכך אמרה:
"אמא, כשבסוף השנה נחזור לישראל, במטוס, מי יבוא לקחת אותנו מהשדה תעופה?"
ואז, הבנתי, שאני כבר מזמן לא בהודו (לצערי), כי לא מטריד אותי הדברים החשובים באמת כמו בעולם שלה...והם, מי הבן אדם הראשון שהתגעגעתי אליו ולא ראיתי שירוץ אליי על רקע קיר המים (שאמור להיות מזרקה) בנתב"ג 2000 ונעשה קטע מרגש מאופרת סבון יחד.
אין מה להגיד חשיבה יצרתית יש ליצורה הקטנה.
האמת אני קצת מקנאה, הייתי חוזרת 12 שנה אחורה לתקופה שבא מה שהטריד אותי זה : מי החברים שלי יבוא לקחת אותי מהשדה? מי ינהג לשם (וייקח את הרכב מההורים שלו), לאן נצא ביום שישי בערב כשאחזור? האם סוף סוף אוכל להתקלח בלי כפכפים?
ובעיקר מה הם יגידו על הצמות/רסטות הארוכות מאוד שגידלתי לי בקאווסן....(חגי, לא שוכחת לך שהפלת אותן לכינרת ובגללך נפרדנו)
אז עכשיו, באיחור אופנתי של עשור וקצת, אני רוצה להודות לחברות הטובות שלי שבאו לחכות לי בשדה ב-2002, היה גדול:)
בני, תזמין רכבת לנתב"ג, אני באה...
DOROTHY IN WONDERLAND
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Little Dorothy