DOROTHY IN WONDERLAND

כבר 10 שנים שאני מכירה את דותן. הבחור המצחיק, הקיבוצניק, והרי ידוע שזהו זן שאני מחבבת במיוחד, זה מהצוות של הבעל בנח"ל.
את כל הסיפורים של החבר'ה כבר שמעתי מיליון פעם בכל מפגש, על האש או טיול למדבר אפשרי: כמה כיף היה אז בנובמבר 94'
(כשעוד נאבקתי בכיתה ח' והם התגייסו) ואיזה קטעים היו וכל האווירה של בנים בצבא, הכי סרט בורקס כולל את כל משפטי המחץ שהם נזכרים בהם וכולם מתים מצחוק.

דותן הכותב שירים, ובכלל הכישרון מוזיקלי, אף פעם לא תמצאו אותו בלי גיטרה בתמונות מאז, חוץ מכאשר הוא עם נשק כמובן, עשרות ואולי מאות שירים, מפוזרים בכל מקום, חלקם אולי הולחנו, חלקם אולי בעתיד, האוהב יצירות ומוסיקה, וספרות. המון שירי אהבה, לחברתו דאז מאיה, איזו אהבה גדולה, כולם דיברו עליה מאז שהכרנו, שזה היה משהו מיוחד, כולם ידעו. מעניין היכן היא היום.

הבעל הלך אחרי דותן לקורס קצינים, מחזור אחד אחריו, עד היום הוא מספר לי כל הזמן על דותן היסודי, החוקר, שתמיד רצה לדעת את כל הפרטים על כל דבר, ידו הייתה בכל (תכונה נדירה לגברים יש להזכיר), למרות שלפעמים נדמה היה כי הוא מעט גמלוני, כישרון המנהיגות והאנושיות שלו נשפכו ממנו ולא ניתן להתעלם מהעניין.
נעמי וביל הם ההורים של דותן, כולכם יודעים שיש לי חיבה מיוחדת להורים של חברים, וגם כאן ללא יוצא דופן, אנחנו בקשר, פעמיים – שלוש בשנה אנחנו נפגשים, הבלונדה ונעמי מעבירות את הזמן בנעימים עם כל האוספים המצחיקים שלה בבית, שותים כוס תה ומרכלים, מה עוד יש לעשות עם הורים של חברים? לפעמים שאני הולכת הצידה לעשן את הסיגריה שלי, נעמי הולכת אחריי לשאוף כמה שכטות פסיביות, אסור לה לעשן אבל היא מאוד מתגעגעת לתחושת נחמה ורוגע מסיגריה, אפשר להבין אותה. אני ממש מחחבת אותה מיותר לציין לא?

לפעמים אני כמעט מצליחה לדמיין איך הם היו פעם, החבורה העליזה הזאת. נכון יש הרבה תמונות וסיפורים, ומפגשים שנתיים קבועים, אבל, ממש להיות שם, לצחוק איתם, להיות בחדר כאשר הם מנסים להעיר את דותן בבוקר, לפחד איתם כששטלמן מתהפך בסיבוב, לשמוח איתם בארוחות מוצ"ש שכולם נפגשים בבית ויש המולה. הכי כיף זה לצפות ככה מהצד בקבוצה כל כך גדולה, רק פעמים בודדות בשנה, ולראות איך הם הלכו הלאה ב-10 שנים האחרונים, טיולים, קריירות, נשים, ילדים, עכשיו הנושא החם הוא בניית בת, תמיד יש משהו.

רק דותן נשאר צעיר.

וזה, מכל מה שאני יודעת עליו, הכי קשה לי.

ב-4 בפברואר 1997 דותן נהרג באסון המסוקים, ועימו כל "צוות דותן" בדרך ללבנון.
ה-4 לפברואר, יום ההולדת שלו. מה הסיכוי. 

כבר 10 שנים שאני מכירה את דותן, וכל שנה אני לומדת עליו משהו חדש, כי יש עוד הרבה מה לשמוע, ומה לספר ומה לזכור.
הוא כל כך חי עם כל אחד מהחברים שלו לצוות, עם כל אחד מבני המשפחה שלו, האחים שלי, האחיינים שלו,
המפקדים שלו מאז שממשיכים להגיע כל שנה, למרות שיום הזיכרון הוא יום מאוד עמוס לאלופי משנה...
הבעל ואני אפילו התלבטנו עם לקרוא לבן שלנו דותן, אבל לי, זה היה קשה מידי.

מעולם לא מאוחר מידי להכיר אנשים חדשים ולשמוע את הסיפור שלהם.

כבר 10 שנים שאני מכירה את דותן, אז מה אם מעולם לא פגשתי אותו באמת.

יהיה זיכרו ברוך