המדריכה קראה לי לצאת מהמאהל וללכת לכיוון החנייה. כמובן שלא התקשבתי לה. הייתי תשושה מלילה מלא משחות שיניים על הפנים, אש לילה, צ'יזבטים, קשקושים, פחד מהשירותי בול פגיעה ביער ומה לא. ככה זה בנוער העובד. אמנם זכיתי להיות בתנועה רק שנה אחת אבל אני זוכרת אותה טוב - טיול סוף השנה למחנה בכרמל היה השיא של השנה. החברים, ששמעו שאני הולכת, באו אחריי, לא כל כך ידעו מה לעשות, והאמת גם אני לא, אני רק זוכרת שלא רציתי ללכת, ואז בין העצים ראיתי את אבא שלי. חיבוק אחרון לשתי חברותיי שני ואילנה (שאין לי שמץ היכן הן היום), החלפת מבטים אחרונה עם דניאל (שידעתי שהיה מאוהב בי), והדמעות החלו לזלוג. אבא שלי הרים אותי על הידיים כמו תינוקת והתחיל ללכת לכיוון החנייה, כי לא ממש הסכמתי ללכת לבד. מבין הדמעות והכתף הרחבה שלו , מתרחקים לאט לאט, ראיתי את החברים שלי עומדים ומסתכלים עליי, לא יודעים מה לעשות, כמה אתה כבר מבין שאתה בכיתה ה'.
קיץ 1991 - נסיעה לשליחות מספר 2 של 4 שנים
הסלון התמלא בחברים שלי, לא נוף חריג להורים שלי לאור ה-3 שנים הקודמות, הבית שלנו תמיד היה פתוח לכולם וכל חבריי בילו בו זמן רב. חלקם ישבו על הספות, חלקם על הריצפה, חלקם יצאו למרפסת. קצת קישקושים של דקה אחרונה, כמה דקות אחרונות לבד עם החבר בחדר, והקריאה שצריך לרדת למטה. ירדנו כולם למטה והרכב כבר חיכה. חיבוק אחרון לכל אחד ואחד. ואז החלטתי להתנגד, למרות שכבר ניסתי הכל, התחננתי לפני, ביקשתי להישאר, לגור אצל אחרים, לעבור לפנימייה, רק את הקיץ, בבקשה...אבל לא הייתה ברירה. בכוח הכניסו אותי הסטרית לרכב שנסע לשדה תעופה. כולם עמדו שם והסתכלו עליי דרך החלון האחורי של הרכב, מתרחקת לי. לא ידעו מה לעשות , מה אתה כבר מבין בכיתה ט'.
שנים אחרי זה פלומה, חברה של ההורים שלי, שהייתה עדה לרגע, סיפרה לי שכאדם מבוגר זה היה אחד מהרגעים הנוראיים בחייה והיא לא תשכח אותו בחיים. גם אני לא.
קיץ 1995 - חזרה לארץ משליחות של 4 שנים
האולם היה עמוס, ממש עמד להתפוצץ, לא ניתן היה להיכנס בלי כרטיס. חשבתי שיהיה יותר מתיש אבל באמריקה כמו אמריקה, הכל מתוקתק להפליא. טקס סיום הקורס היה מכובד מאוד, אפילו נחמד מאוד. הבעלים ישבו באזור שלהם ועלו על הבמה לקבל את התעודות שלהם אחד אחד. כמה מילות מגרנל זה ואחר. והשמעת "המנון היחידה" של כל חיל. ונגמר. ישבנו ביחד, כל השעה וחצי הזאת וניהלנו שיחה רגילה לחלוטין. בשניה שהסתיים הטקס כולם קמו ונהרו החוצה, אלפי אנשים. נשארו לשבת קפואות במקום. זהו? הינה עכשיו מגיע שוב, חשבתי לעצמי. הצלחתי להחזיק את עצמי כמה דקות, אך ברגע שקמנו לצאת אגת (הצרפתיה) פרצה בבכי...מפה הדרך לבכי הסטרי של 7 בנות היתה קצרה ביותר. נדחפנו לנו החוצה מהאולם ומצאנו לנו פינה. הסתכלנו אחת על השנייה, מנסות להבין איך להתמודד עם הסיטואציה. והינה אני שוב בת 11, שוב בת 15, חסרת אונים אל מול פרידה שאני לא מוכנה אליה בשום צורה. מי חשב שאקשר כל כך , מי חשב שזה יהיה כל כך מורכב לחזור הביתה, מי דימיין שבכלל יהיו לי רגשות מעורבים.
נעמדנו יחד, החברות הטובות, לתמונה אחת אחרונה, אחרי כל התמונות הקבוצתיות שעשינו כל השנה, כולן מיבבות לגמרי, ובאמת שניסיתי לעשות חיוך, עשיתי מאמץ על, אבל לא יצא. קשה מאוד להפנים שכל אחד חוזר למדינה שלו, חלקן קרובות יותר וחלקן מהצד השני של העולם.
לאחר מכן החל סשן חיבוקים ארוך וקשה עם כולם. See you soon, הן כולן לוחשות, כי זה מה שנשות הצבא האמריקאיות למדו אותנו שאומרים במצבים כאלו. ואז פרידה.
הפעם אבא שלי לא לקח אותי על הידיים, וגם לא דחף אותי לרכב בכוח, הפעם היה יותר קשה, כי הלכתי לבד.
יוני 2013 - חזרה לארץ אחרי שנה אחת בלבד בקנזס, ואני בת 32, ונשבר לי הלב, מסתבר שזה הרבה יותר קשה כמבוגר.
אבל יש אור בקצה המנהרה...והוא, שבעוד פחות מ48 שעות, אהיה בבית, אקבל חיבוקים מכל מי שהתגעגעתי אליו כל כך,
ואני מקווה, שזאת הפעם האחרונה, לחיים האלו, כי די מיציתי את העניין.
אין לי תיעוד מהפרידות הקודמות, אך הפעם, בלילה שעברתי על התמונות ראיתי שצילמו אותנו מהצד...ואולי, עדיף היה שגם הפעם לא היו לי תמונות וזה היה נשאר כזכרון בראש שלי בלבד.
DOROTHY IN WONDERLAND
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Little Dorothy