DOROTHY IN WONDERLAND

כשרבין נרצח, הייתי בארץ רק 4 חודשים, הייתי בשוק, כמו כולם, ישבתי בעיגולים על הריצפה עם אנשים שיודעים לנגן על גיטרה ושרתי אביב גפן, הייתי עצובה, אבל היום אני יודעת שאז לא באמת הבנתי למה זה כל כך מבאס. תמיד החשבתי את עצמי לבן אדם שלא מבין פוליטיקה, והאמת גם לא מאוד התעמקתי, אך אז לא ידעתי שאפתח בקריירת הצבעות לקלפי מפוארת שתעלה על 5 פעמים ב-15 שנים האחרונות, מאז שאני נחשבת שפויה מספיק להשפיע.

הדבר הראשון שאני זוכרת בנושא הוא את מסע הבחירות לאחר רצח רבין הוא מסע בחירות שהתחולל בתיכון. נסו לדמיין את פרצופי הרדום משהו, פוסעת במדרגות גלילי, וישר בכניסה קופץ עליי ייצור עם שיער כחול, לבוש כסופרמן, אך על גלימתו מתנוסס בענק של ביבי נתניהו (עם השנים יתברר לי מקרוב כי הוא אכן סובל מאי שפיות מתמשכת, אבל אין מה לעשות לא ניתן להוציא את הליכודניק מהאלפשניק), והתחלתי לתהות, מה זה כל התנועות נוער האלו, המעורבות בגיל 15, התחרותיות בין הבנים לבנות בכיתה י'5 על מי ינצח בבחירות...למי אכפת ומה אנחנו מבינים בכלל?

השנה נבצר ממני להצביע, בפעם הראשונה אני מסתכלת מהצד – רוב הזמן אני חושבת לעצמי...אה...שטויות במילא מה הקול הקטן שלי ישפיע...הוא לא זה שיעשה שינוי, הוא לא זה שיעזור ויציל את המצב, אבל בינינו, אני לא באמת מאמינה בזה, זה לא נכון, כי כן רציתי להביע את עמדתי בפעם השישית במספר..

לא מזמן קיבלתי הצצה נדירה מדרגה ראשונה על מערכת הבחירות האמריקאית, ועכשיו, אחרי שאני צופה מהצד בקמפיינים (ללא התשדירים, לא צריך להגזים בבזבוז זמן פנוי), במדגמים (גברת צמח הזאת, לא מתעייפת אף פעם..), בליכלוכים (מנסה לעקוב אחרי מי אמר מה למי ומתי), במשטרת הקיטורים (מדונה אמרה את זה קודם: אם לא תצביעו אין לכם זכות להתלונן!), בסטטוסים בפייסבוק, כאלו שחושפים למי תצביעו וכאלו שסתם גורמים לי לחיוך על הפנים, ולא נשכח את ההודעות של "מה עושים היום" ו"יום בחירות שמח", כי רק לנו יש נקודת מבט כזאת על החיים: "טוב, זהו אכן יום גורלי, אני באמת במתח, מימשתי את חובתי אבל... יש שמש, וינואר, וזה יום חופש על חשבון המעסיק, ובכל זאת אני תל אביבי, אני חייב ללכת לים!"

עכשיו אני מחכה בקוצר רוח לתוצאות, כאשר אין לי אף אחד חוץ מהבעל לנהל איתו דיון על הנושא (תאורטית כי 4 בבוקר והוא ישן) ונשאר לי לדון על כך...עם עצמי....ואז, סוף סוף הבנתי.

זה אנחנו, אנחנו פשוט אופטימיים! לא שזה משהו תמידי, יומיומי, מתמשך, אבל עכשיו, לרגע קטן, אנחנו מרשים לעצמינו לרגע להיות אופטימים לגבי עתיד מדינתנו הצעירה. וגם אם לא נצליח הפעם ונהיה שוב מיואשים, זה לא משנה כי בעוד כמה זמן, בלי שנרגיש, היא שוב תחזור בשקט, תגדל ותגדל, לפעמים תצא להפגין ברחובות ברעש רב ולפעמים תשאר על הספה בבית, אבל היא תמיד שם, חלק מאיתנו. נכון קשה להודות בכך, כי אנחנו מאוכזבים לא מעט, ונכון שההרגשה לרוב פגה ונגוזה בשניות, היא נעלמת בפוף ואנחנו מרגישים שהמציאות לא נדיבה איתנו, וכל הסיפור הזה לא הולך בדיוק לכיוון שרצינו. אבל אז, היא חוזרת שוב, ושוב, ופשוט קשה לנו לנער אותה מאיתנו, האופטימיות שמושרשת בנו, וטוב שכך.

אז לכל חבריי, שעומדים בתור להצביע, כן כן , גם בנווה צדק, כן כן גם אלו שבים כבר, וגם אלו שכמוני עוקבים אחרי סטטוסים מצחיקים ליום זה, אני מאחלת לכל אחד הצלחה עם עצמו ועם מה שבחר (חוץ מלמפלץ עם השיער הכחול:))

יום בחירות אופטימי שמח, כי הוא כזה!!

DOROTHY IN WONDERLAND

נ.ב. תחליטו כבר לאיזה חוף אתם הולכים שיגעתם אותי!!

הקלפי בקיבוץ מעברות

.

בהתחלה זה היה בדברים כל כך קטנים שלא שמתי לב או התעלמתי, בהמשך זה התפשט לתחומים נוספים עד שכבר לא יכולתי שלא לכעוס בכל פעם שזה קרה, לבסוף שאנשים מסביבי התחילו לשים לב , זה כבר ממש הגיע לשלב הפאדיחה. אנשים שמכירים אותך רק חצי שנה ושמים לב זה כבר ממש לא נעים.

והרי זה לא יכול להיות, אני לא מבינה מה קורה פה, לאן הם הלכו? יכול להיות ניוון באזור הזה כל כך מהר? ומה יהיה אם לא יחזרו הביתה? אני ממש מרגישה כמו בפרק של "החיים".

היכן נעלמו כל התאים האפורים שלי?

מכירים את הסצנה מהסרט: "Dude where is my car" ששני הטמבלים עומדים ומחפשים את הרכב שלהם שעה, אני מודה שזה היה אחד מהקטעים האהובים עליי, עד ש...זה קורה גם לך. אם זה היה רק עם הרכב אז נגיד, אבל אני שוכחת דברים הרבה יותר רציניים מזה...

השבוע התחלתי קצת לחשוב על עבודה, נכון זה עוד רחוק ממני ויש לי עוד חודשים רבים עד שאחזור למעגל העבודה הישראלי, אבל מילת המפתח במשפט שלי היא "לחשוב" ולא "עבודה". אבל לאחר חשיבה ממושכת (מהרגיל) על הנושא, לדעתי המלומדת, זה מה שקרה:

מעבר לכך שהשנה הזאת בארה"ב היא חופש, זמן משפחה, מילוי מצברים, אתנחתא מהחיים המטורפים, ועוד אי אילו שמות שכבר שמעתי אותם לא פעם, היא גם מנוחה ברמה הכי גבוהה שניתן לתאר (לא כמו השנץ של חגי, יותר עמוק).

והמסקנה שאליה הגעתי לאחר ניתוח רצף האירועים אשר פוקדים אותי ללא הרף היא כי המוח שלי, מסכן כזה, אחרי אובדן מספר רב של תאים בשל המעבר שלי לשנות ה- 30 (לא מזמן , להירגע), פלוס שני סבבי איבוד תאים מסיבי מההריונות והלידות, בתוספת חצי שנה ללא עבודה =הגיע לבערך  50% תפוקה. תשכחו מ"מולטיטסקט", עזבו את "שמה לב לפרטים הקטנים", ושלא נדע מ"לא שוכחת אף פעם שם או פרצוף של מישהו" וקבלו את האני החדשה: אני עם מוח בחצי כוח סוס. כל כך נכנסתי למצב עציצות מתקדם, כזה שמזכיר לי את התקופה שלי על איזה הר בדרמסאלה, שהמוח הבין את הקטע ונכנס גם הוא לתרדמת חורף, כי מה יש לו לעשות בעצם...

בקיצור, סוף סוף, לאחר מאמץ רב הבנתי מה קרה, ונכנסתי ללחץ אטומי!

ומה יהיה אם הם לא יחזרו, או יתרבו (או מה שזה לא יהיה שהם עושים)? מה אני יעשה אם יחליט שסבבה לו כך וזה הרבה פחות עבודה וכאב ראש? מה יהיה! האם אשאר בלונדינית לנצח? האם נידונתי לחפש את הרכב שלי בחניון במשך רבע שעה לכל החיים? האם אצטרך לשפץ את קורות החיים שלי ולכתוב:" מתאמצת לג'נגל במצב של ריבוי משימות"! 

ולכן, קמתי בבוקר והחלטתי לגרום לאדוני לחשוב שוב על מה שקורה פה, איתי לא מתעסקים! אני אראה לו מי הבוס כאן

נרשמתי לחדר כושר (כולל מדריכה קרבית אמריקאית שצועקת עליי כאילו אני ג'י איי ג'יין), מקפידה ללכת כל בוקר, כדי שיתעורר ולא יחשוב שפה זה חוף הים. התנדבתי להעביר קורס קבלת פנים לנשים של הסטונדטים החדשים של סימסטר החורף (כי אולי אם אדבר מול אנשים, יאלץ להבין שפה זה לא פיקניק), וזה גם גרם לי לשבת ולכתוב מצגות, מה שלא עשיתי מפברואר שנה שעברה (שיעשה לעצמו עידכון גירסה מהר ויזכר איך נראה אופיס 2007), נכנסתי לאינטרנט והתחלתי להציץ בכל מיני אתרים חיפוש עבודה (אולי הוא יבין שהחופש קרב לקיצו והגיע הזמן להתעורר מתרדמת החורף שלו), ישבתי והתחלתי לענות לכל המיילים שלי (כי זה מצב שקל מאוד לשכוח, קריאת מיילים 24 שעות ביממה), ולקינוח יצאתי לסיור שופינג מפנק באינטרנט, כי מה לעשות יש סיילים של אחרי החגים - אבל זה לא באמת דורש הדלקת עוד אזורים חדשים במוח עבורי - זה לנפש.

מבטיחה לעדכן בהמשך בתוצאות הניסוי,

למישהו יש עבודה בשבילי?

DOROTHY IN WONDERLAND

ולמי שלא מכיר מצ"ב לינק לקטע מהסרט המדובר, אין על הקטע הזה...

http://www.youtube.com/watch?v=Arf2TxeYPDs&list=PL4F573C329432C0C1

איזה טירוף זה לנסוע לאילת ברכב, אה?

כל כך הרבה החלטות קשות עומדות בפניך, פשוט קשה מנשוא: לצאת ב-5 בבוקר לפני הפקקים או לצאת בסבבה אחרי יקיצה טבעית ( למי שעוד מצליח לישון אחרי 8...), לנסוע מכביש 6 או לא (כי מה אני פראייר?) , לנסוע מכביש הערבה או ממצפה (הדרך היפה או המשעממת?) , ואחת מההחלטות החשובות כמובן היא :איפה נעצור בדרך. כושי? אולי הארומה בעבדת? (כי נורא רציתי סלט עם עוף אבל בסוף נכנסתי למקדולנדס)

כל כך הרבה החלטות מורכבות ועוד לא התחיל החופש אפילו. וכמובן לא נשכח את "אז מה לוקחים לנופש שנוסעים ברכב?"
יש 3 קטגוריות של ציוד:

דרגה 1: מה שחשבתם עליו מראש שנכנס למזוודה או לתיק מבעוד מועד, כולו מקופל ומסודר.

דרגה 2: דברים שאורזים בבוקר, לרוב הפריטים הללו ימעכו בכוח, דרך חריץ, בדקה ה-90, בשקית סופר רטובה של כלי רחצה במזוודה או יכנסו לתיק הגב, המפוצץ במילא, שהכנתם.

דרגה 3: כל הדברים הקטנים, החשובים, ששכחנו ברגע האחרון. ואז נהייה סביבכם ברכב כמו קופת אקספרס במגה בעיר בשישי בבוקר, ובקיצור 8.5 שקיות סופר מלאות בדברים, עוד זוג נעליים, עוד איזה ביסלי לרגעים הקשים, איזה בקבוק מים ( שיתגלגל לנו לעד בנסיעה בין הרגליים) , וכמובן מי יכול בלי הקייס למשקפי שמש, הכיסוי של המצלמה, הכובע, המטען ספייר לאייפון, עוד איזה ז׳קט ( בכל זאת, אני פולניה , אולי יהיה קר...) ובקיצור כל הבית אצלכם באוטו ואתם מוכנים למסע... מישמע! 4.5 שעות נסיעה זה טירוף כזה ואין שום יישוב, נפש חיה או אואזיס בדרך למקרה ששכחתם משהו.

אורות הכריסטמס בעיר נדלקו כבר 3 שבועות לפני סוף דצמבר , התחביב החדש שלנו הוא לנסוע בשכונות ולראות מי הכי מטורף והבית שלו הכי דומה לזה של עמי ותמי בלילה סוער ומושלג.. ותאמינו לי לא חסר, אמריקה.. הכל בגדול כבר אמרנו?

אחת מההנאות שלהן זכינו השנה היא לחגוג את (בעיקר על) החופשים המרובים של העם האמריקאי. הם כאלו מיוחדים שהם פשוט לא מסוגלים לעבור חודש מבלי להמציא איזה חג שיעשה להם long weekend. להלן מבחר דוגמאות שאני ממליצה להעלות לועדת הסמלים והטקסים של הכנסת:

יום החייל המשוחרר (בכל זאת כולנו היינו שם, אז אם לא בארץ אז איפה?!), יום מרטין לותר קינג ( אני מציעה יום אנסטסיה מיכאלי) , יום קולומבוס ( זאת הכרת תודה מגרדה ראשונה, מה היינו עושים בלעדייך באמת) וכל זאת כמובן בתוספת לחגים הרגילים והמוכרים. וכאן מגיע החלק הגאוני: לחגים הללו אין תאריכים קבועים (ככה זה שלא אכפת לך איפה הירח החודש), הם תמיד נקבעים ליום שני כך שיצטרפו לסוף השבוע, ומכולם נחסכת עוגמת הנפש כאשר כמו זאת שאתם מרגישים כאשר יום אחד בחודש דצמבר אתם מחליטים לבדוק מתי נופל ליל הסדר השנה, ואתם מגלים שנדפקתם כי זה יום שישי בערב, שוב, ...לזה אני קוראת גמישות!

אז כן , גם אנחנו, הרי לא נרצה להעליב את המקומיים חס וחלילה, יצאנו לנו לשבועיים וחצי של (!)winter break. הפעם כפי שכבר ראיתם החלטנו לנצל את היותנו קרובים (מממ...) באופן מפתה להרי הרוקי המפורסמים, ולצאת לחופשת סקי מושלגת. 

לאחר שסיימנו לארוז את דרגה 1,2,3 וכמעט לא נשאר מקום לבייבי להסתכל דרך החלון, המצאנו גם את דרגה 4 ( היא בעיקר הורכבה מאוכל וצעצועים מצפצפים) ויצאנו לנסיעת חיינו דרך כל ערבות קנזס וקולורדו. 

לאחר שהמג"ד ביצע קבוצת מיקוד בין ה-waze , הגוגל maps והGPS  הותיק של הרכב (גברים זה עם מיוחד פשוט), נסגרו על 11.5 שעות נסיעה ויצאנו ל- ROADTRIP.

הנסיעה הייתה ארוכה אך בעיקר משמימה. אני מניחה בצד את הקור מקפיא העצמות של -11 בחוץ, גם מסופת השלג שהתחוללה בחוץ אני אתעלם, אבל שה-WAZE  מודיע לך, במבטא אמריקאי המעצבן שלו, שהפנייה הבאה שלך היא עוד 500 מייל, אתה קצת זז באי נוחות בכיסא (המחומם) של הרכב שלך. מדבר לבן משלג, כביש ישר כמו סרגל, כמה פרות קפואות ואיזה חווה פה ושם ו...זהו בערך במשך 8 מתוך ה-11 שעות נסיעה, מי חי ככה אלוהים? פתאום קיבוץ יהל בערבה, שתמיד נכמר ליבי על מי שהחליט שזה הייעוד שלו בחיים לגור שם, בכל פעם שאני עוברת לידו בדרך לאילת נראה לי כמו סן פרנסיסקו ביום ללא ערפל. לאחר 6 שעות החלטנו לעצור ללילה בדרך כי גברה עלינו סופת השלג (והנידנודים של הבלונדה בספסל האחורי). מצאנו מוטל דרכים על איזה צומת, כמעט ריק, שכל פרט ופרט בו גרם לי להרגיש שאני באחד מהפרקים המעוותים במיוחד של "מחשבות פליליות" (עונה 7), אך הוא מילא את תפקידו במסלול לא רע בסופו של דבר.

למקרה ותהיתם ותודה למי ששאל: החופשה הייתה מעולה, השלג, הנוף, האוכל, הדירה המגניבה, החברים, הזמן ללא הילדים (מי שהמציא את הski school גאון). הקור קצת פחות (אני כנראה חסינה רק לכפור צרפתי אלפי), הכחול שלי באזור התחת העליון מהנפילות גם – קצת פחות.

כן ירבו,  (עוד איזה 3 שבועות יש חופש שוב מה חשבתם)

שנה הבאה, בחרמון, בצל תתכונן.

וגם אני נוהגת לאילת, מי בא?

HAPPY NEW YEAR

DOROTHY IN WONDERLAND

wait for it

still wait for it...

finally, it's going to be legen

dary

אמא איפה הדברים דרגה 3 שלי!!