DOROTHY IN WONDERLAND

באוטובוס ישבו 21 בנות, כולן לבושות יפה, במצב רוח טוב מהערב הנחמד שעבר עליהן, קצת שיכורות, קצת ריח של מועדון באוויר, הרבה קשקשת מעורבבת ברעש מנוע, כמה נעלי עקב היו זרוקות במעבר, והרבה צחוקים, כאלו שבין חברות ותיקות שבילו חבל על הזמן...

כמה פעמים בחיים אנחנו נזרקים לתוך סביבה חדשה לגמרי. בחטיבה, בתיכון (למרות שהבנו את מי שדירגנו מספר 1-3 מהחטיבה), בצבא, באוניברסיטה, במקום העבודה החדש, בשכונה החדשה שעברתם לגור בה (בעיקר מלא אימהות מהגן שרוצות בחברתי...באאההה)...בכל פעם נאלצים לעבור את התהליך המעניין אך מתיש של להכיר אנשים חדשים.

אז נכון שרובנו משתכללים עם השנים, ואם החושים שלנו עדיין עובדים, אנחנו יכולים למצוא הרבה יותר מהר מפעם מי friend material ומי לא. אבל תכלס למי יש כח לחברים חדשים, למי יש אנרגיה ? זה לא באמת מטריד אותנו, כי רוב הזמן ה"מכסה" שלנו מלאה, ורק פעם ב מישהו מצליח להשתחל. כי בסוף היום חוזרים הביתה ויש לנו את הסביבה הקבועה שמורכבת ממשפחה או חברים. (נגיד איזה קבוצה מאוד פעילה בWHATSAPP)

שבאתי לפה חשבתי שבטח כולם יהיו נורא נחמדים, אבל אני אמצא לי איזה חברה או שתיים ויהיה לי סבבה כי ה"מכסה" שלי מלאה לגמרי.... ואז גיליתי שלעבור את כל תהליך הסוציאליזציה מחדש, במואץ, בגיל 32, זה סוג של סרט...

בהתחלה קבעתי לעצמי כמה כללי יסוד כדי שאוכל להסתדר כאן בקלות:

- אני נחמדה לכולם (כי זה פוליטיקלי קורקט)

- אני עונה בסבלנות לכל מי ששואל אותי אם אני לא מפחדת לצאת מהבית שלי בישראל (כי זה לא אשמתו שהוא סובל מפיגור שכלי)

- אני מנסה לקחת את החיים בEASY ובסבבה (כי בשביל זה באתי לפה)

- אני לא עובדת (כי כל אחד בחיים צריך לנסות את זה מתישהו, מבחירה:))

- אני באה עם ראש פתוח לכל אחד, נותנת לו צ'אנס (כי לוקח זמן להכיר אנשים, ואלי בסוף הם יתבררו כבסדר..)

- אני יוצאת מכל הטירוף והקצב חיים שהייתי בו ב-10 שנים האחרונות (כי זה לא טוב לאולקוס הפולני שלי כך אומרים, אז מה אם עדיין צוחקים עליי שאני תמיד מדברת בטלפון לכל מקום שאני מגיעה)

 והכלל החשוב ביותר: אני לא נותנת לשום דבר, או לאף אחד לעצבן אותי ! (כובשת את המרוקו בקיצור...כי מה יחשבו על ישראל אחרי זה...)

כפי שאתם מדמיינים לעצמכם, שום דבר מהחוקים המטופשים הללו לא החזיק יותר מכמה שבועות (שבהם במילא הייתי ליצן החצר לכבוד החופש הגדול של הבלונדה), וכיום, 4 חודשים אחרי, אני מתקשה להסתיר את אישיותי ה- איך נאמר - לעיתים מתפרצת...וזה לא שלא ניסיתי!
כי מה לעשות, אני לא יכולה לשבת מול בחורה שכל משפט שני שלה מקפיץ לי את הפיוז ולשכנע את עצמי שאולי היא בעצם חברתי הטובה, אחותי התאומה האובדת, ותיכף זה יתגלה ונהייה ביחד לעד...לא בחיים האלו...זקנה מידי לשטויות האלו, למי יש סבלנות? מהר מאוד קלטתי מי יכולה להיות GOOD COMPANY, ותאכל לשעשע אותי ולהוות תחליף לחברים שאליהם אני רגילה.

וכאן נכנס הפרמטר המעניין לעסק, זה שבעצם בגללו אני לא יושבת על הספה עם ספר בבקרים, שהכי לא ראיתי אותו בא: יש פה ריכוז מטורף, לא סביר, והכי לא צפוי של קמב"ץ. 

אנ יודעת מה אתם חושבים: מה היא רוצה? זה מעולה!לא כל הארגון נופל על בן אדם אחד כל הזמן...נסו אתם לארגן משהו שמעורבים בו 7 כמוני...בוא נגיד שזה מאוד מעניין.

בכל מקרה, בסופו של דבר רכשתי לי במיטב הקסם שיכולתי להפעיל, מספר לא קטן של "חברות חדשות" ומאז אנחנו מפעילות אחת את השנייה למוות. זה כמו מלחמת ההתשה, הגירסה המודרנית, הבינלאומית.

לפני חודש החלטתי לארגן יציאת בנות בערב (כי די לערבי קריוקי וריקודי שורות המקומי). בקנזס סיטי (שעה נסיעה - כמו מכפר יונה כדי לפגוש אתכם בתל אביב), יש אזור ברים ומועדונים שנחשב נחמד (בטח מה זה פרוע, חשבתי לעצמי..), אבל הייתי חייבת איזה מסיבה טובה, לוריד, דחוף, ויפה שעה אחת קודם.

וכך מצאתי את עצמי, עם עוד 20 ממיטב רכישותיי החברתיות באותו אוטובוס, חוזרת הביתה, קצת שיכורה, אבל מרוצה מאוד מעצמי אחרי שהצלחתי להוציא את כל הפקאצות מהבית. ספרתי את כולם, עליתי אחרונה, התיישבתי מאחורי הנהג שלנו, הוצאתי את הנייד מהתיק, קצת פייסבוק (לראות מי הביך אותי ושם תמונות לא מחמיאות מהערב), חיכתה לי הודעת תמונה בWHATSAPP, מי כותב לי באמצע הלילה בישראל?...הצצתי...לרגע קפאתי מהלם...והתחלתי לבכות. 

בזמן שפיזזתי לי עם הBFF החדשות, נולדה לה תינוקת קטנה, שבחיים לא חשבתי שאפגוש פעם ראשונה בגיל 9 חודשים בלבד, אבל הינה זה קרה. 

ואתם יודעים מה, החברות החדשות לא אכזבו: חיבקו, צחקו, שרו ברכה קבוצתית מנגנת בטלפון, הקשיבו ומילאו את מקומכם באופן לא רע, עד שכמעט הרגשתי שאני לא שמחה לבד.
בחרתי טוב.

מיותר לציין שאחרי שסיימתי לבכות (הייתי שיכורה כבר אמרתי לא?), חזרתי לתפקוד קמב"ץ רגיל (שלא תגידו שאני מתרככת עם השנים): הרמתי טלפון להורים המאושרים, קיבלתי את כל הפרטים החשובים ותמונה, שלחתי SMS קבוצתי וחיכיתי לתגובות כדי שעוד אנשים יחלקו איתי את האושר הזה שנפל עליי באמצע הלילה...

עומר - ברוך הבא לחבר'ה - בחרת טוב.

Dorothy in Wonderland

מה מטריד אותנו שאנחנו קמים בבוקר ?

היום רק יום שלישי איזה באסה, אוף שוב פקקים באיילון (ודרך איפה הWAZE הזה ייקח אותי הפעם...), שוב הרכבת מאחרת (מה יהיה עם השביתות האלו?), איזה חמסין (למה יורד גשם רק חצי יום בחודש אוקטובר?), עוד ארוחה משפחתית אצל הדודה בקריות בסוף שבוע...

במידה וקמתי במצב רוח ממש מתפלסף אז אחשוב על רעידת אדמה (כי זאת הייתה הכותרת בYNET יום לפני כן), אם יפטרו אותי ועניינים פיננסים אחרים (כי הסיסמא שלי לבנק באינטרנט שוב נחסמה ואני בעצבים), אם לא אצליח למצוא לילד שלי מקום בגן שרציתי - שאלות קיומיות רציניות כאילו... ככה לפחות אני רואה את זה.

לעיתים רחוקות יותר, נגיד שמתקרבת תקופת בחירות (נגיד נאום מתוקשר:)) או אחרי איזה אירוע נורא אנחנו גם מהרהרים לרגע, רגע קטן על גורל המדינה, אבל לא באופן במדיר שינה מעיננו. זה הירהור של איך ניראה בעוד 20 שנה, והאם המצב ישתפר, האם הצדק החברתי יקרה וכו'..

אחרי השירות שלי ב-8200 הפסקתי להאמין לכל מה שכתוב בעיתון, כי גיליתי שאין טעם (ואחרי התואר בתקשורת בכלל...), ורק מפני שהבעל בצבא אני מידי פעם מהרהרת כמו כל אזרח מצוי האם הקיץ תהייה מלחמה, ואחרי בערך 10 דקות אני חוזרת לעיסוקי, ישיבות, טלפונים, ילדים ומה לא - חיים .

היום השתתפנו פעם ראשונה בועידת AIPAC, של יהודי קנזס סיטי. לכנס הגיעו 430 יהודים אמריקאים, אשר נותנים מזמנם ומכיסם לטובת שימור וחיזוק היחסים בין ארה"ב לישראל בכל מיני מישורים, באמת אנשים טובים . סנטור וכמה נציגי קונגרס השתתפו בפאנל על הבמה וסיפרו עד כמה הקונגרס והסנט האמריקאים עומדים מאחורי כל החלטה שהיא לטובת ישראל, נגד איראן, עוד תקציבים לכיפת ברזל, עוד חימום יחסים, החברים היחידים שלהם במזרח התיכון, המון סיסמאות כגון NEVER AGAIN וכו' וכו'- עד כאן אין הפתעות מועידה של יהודים בארה"ב,  אם כי נעים לשמוע:)

אבל את כל באי הכנס אפיין דבר אחד מרכזי: הם דואגים. בהתחלה חשבתי שזה קשור לבחירות ומי הנשיא שהכי טוב לישראל וכדומה אבל אז הסתבר לי שמדאיג אותם העתיד של ישראל, וכשאני אומרת העתיד של ישראל אני לא מדברת על מי ייבחר, מתי תהייה המלחמה הבאה, מי יפציץ באיראן אם בכלל (אם כי זה היה נושא חם בועידה), אני מתכוונת האם בכלל תהייה ישראל. 

אני מודה. 

אף פעם לא קמתי בבוקר ותהיתי אם מדינת ישראל תמשיך להתקיים, כי 99.9% מהבקרים בחיי היה לי ברור שכן (להוציא את הבוקר של המתקפה בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה, אבל הייתי בת 11 אז אני לא בטוחה שזה נחשב). מתברר שחברינו המאוגדים בארה"ב לא בטוחים כמונו בעתיד המדינה, והם כל הזמן דואגים, שלא תהייה ישראל. הפעמים היחידות שחשבתי שאני חיה בלה-לה-לנד היו בשיחות שלי עם חבר קרוב, קצין ותיק, (שמו שמור במערכת, אני לא חושפת מקורות), בכל פעם שחזר ממילואים, היה לו קשה לחזור ליומיום. "אחרי שאתה בטירוף של הצבא ואתה נחשף למה שבאמת קורה מסביבנו, קשה לחזור לשגרה והכי קשה להתעורר בבוקר ולחשוב שהכל כרגיל" - הוא היה אומר לי.

אז אולי זה האופטימיות האופיינית, אולי זה הנטייה של הישראלים ל"יהיה בסדר", אולי כי יש לנו חיים רגילים כל כך כל יום שזה לא על סדר היום שלנו, אז למה שהם יחשבו ככה, ואנחנו לא? למה הם כל כך מודאגים איפה שאנחנו לא? אולי אנחנו הישנים כאן והם העיירניים? מה הם יודעים שאני לא ?!

והתשובה היא : כלום.

אני אגיד לכם מה הם לא יודעים, ידידינו האמריקאים היהודים: הם לא יודעים מה זה להיות ישראלי אמיתי, כזה שקם בבוקר, הולך לעיסוקיו, חיי את חייו, ולא רע לו בכלל, והוא לא דואג אם מחר תהיה לו מדינה, כי הוא יודע שכן.

ולאחר כל זאת: להלן המסקנות שלי מועידת הAIPAC הראשונה שלי:

1. הבעל שלי נראה סוף בחליפת מדים ייצוגיים, על זה אין ויכוח

2. יש לזכור תמיד שאנחנו חיים בישראל והם בלה-לה לנד

3. יהודי קנזס סיטי הם חבורת אנשים מדהימים, שעושים המון, תורמים המון, חלק המילדים שלהם עולים לארץ בשביל להתגייס לצבא (חכו אחרי שהבעל יעשה לשאר שיחת מוטיבציה וגם הם יסעו..) ובאמת הם רוצים בטובת המדינה, אין כאן צל של ספק.

אבל לא משנה כמה פעמים בחיים אמריקאי יהודי, אוהב ומחבק ישראל ככל שיהיה, יבקר בישראל, הוא כנראה אף פעם לא יקום בבוקר ויחשוב כישראלי.

כי יש לנו ארץ נהדרת:)

Dorothy in wonderland

ולא נסיים בלי ד"ש והפעם:

 Bret Stephens - Foreign affairs columnist at the Wall Street Journal and former Editor in chief of the Jerusalem Post - בקיצור אחלה גבר:)

"אין סיכוי שתחזיקי מעמד בלי לעבוד יותר מכמה חודשים בודדים!"

"אני נותן לך חודשיים עד שאת מתחילה לחלטר עבודות באינטרנט!"

"את בטוחה שתצליחי לא לעשות כלום?"

אלו רק חלק מהמשפטים הקבועים ששמעתי מכם כאשר גיליתם לאן אני נוסעת, וכי בעצם מדובר בשנת חופש עבורי (אם כי הבעל לא מאוד מסכן גם כן).

זה נכון שאני מאוד אוהבת לעבוד, אני אוהבת לעשות הרבה דברים ביחד ובו זמנית, ואני אוהבת לדחוף את האף שלי לכמה שיותר עניינים - ואם אפשר לכמה בבת אחת, אז הכי כיף.

אז הגענו, התארגנו, פגשנו, הכרנו, הכנסנו את הילדים למסגרת, טסנו, טיילנו, בדקנו, אירחנו ועכשיו זה מגיע! זה קרוב, אני כבר ממש מריחה את זה, המילה הזאת שכולם לא כל כך אוהבים בדרך כלל אבל לפעמים אנחנו ממש, אבל ממש רוצים אותה בחזרה אלינו (בעיקר אחרי החגים): WAIT FOR IT: שיגרה!

אז נכון יש לי שני ילדים על הראש אבל זה המצב של הרבה אנשים, אם לא רובם בסופו של דבר, ולכן - זה לא נחשב עבודה

אז נכון יש לי הרבה אירועים חברתיים ואני יוצאת הרבה, ביום ובלילה - אבל זה אמור להיות כיף ולכן - זה לא נחשב עבודה

אז נכון אני עוזרת לפחות פעם ביום לחבר/מכר/חבר בפייסבוק (כי סקלה אחרת של חברים...) באיזה רעיון או מיזם אבל זה בכיף - אז זה לא נחשב עבודה

ולכן החלטתי למצוא לי משהו שייחשב עבודה, אבל משהו מקומי, שאני אוכל להגיד שהתחברתי לmid west ועשיתי משהו כמו האמריקאיות עושות שהן יושבות בבית, והאמת מצאתי אותם די בקלות. הם פשוט היו בכל מקום: בדואר, במייל, בפייסבוק, על הדלת שלי, בסופר, בחנות וגם בסמס. זה נראה כל כך פשוט, כל כך מתבקש, אני רק יעבוד על זה קצת יעשה סדר ואני אדע בדיוק איך זה עובד ואיך להשתמש בהם.

זה כמו פאזל, כל חלק יש לו את המקום הנכון בזמן הנכון ורק ככה אפשר להמשיך הלאה, וכל חלק שהצלחת להשתמש בו נכון כולך מבסוט.

מצאתי את הקופונים.

תגידו מה שתגידו, קופונים זה עבודה, נקודה.

הם כל כך רבים, כל כך מגוונים, הם רק מחכים שתשתמש בהם אבל אלוהים זה כל כך מסובך...

הם מגיעים אליך לפי תאריך, לפי קניון, לפי סוג מוצר, לפי רשתות, לפי המצאת חג שקר כלשהו של איזה סופשבוע, פשוט מטורף, ולנסות לעקוב אחריהם זה משימה לא קלה לכל בעל מוח, מתקדם ככל שיהיה, ובחופש ככל שיהיה ופנוי (או חושב שהוא פנוי) ככל שיהיה.

ושאני לא אתחיל לדבר על הקופונים שאתה מקבל אם אתה"חבר המועדון" כי כבר היינו בסרט הזה כמה בלוגים אחורה

...ואני חשבתי ששופרסל ומגה מתישות אם יש לך כרטיס מועדון...

אבל!

במלחמה כמו במלחמה, אני לא אתן להם לנצח אותי.

אספתי את כל פיסות הנייר, קטנות כגדולות שהסתובבו לי בבית, גזרתי, סידרתי, השקעתי.

הכנתי לי מעטפות קטנות מחולקות לפי נושאים (סופר, בגדים, בגדי ילדים, נעליים, שוב בגדים) והחלטתי שאני אמציא SYSTEM ואז אני בטוח אצליח להיות צרכנית נבונה והעיקר חסכנית (בכל זאת יש פה הרבה שופינג לעשות, ושנה זה לא הרבה זמן להיות בכל קניון באזור, פשוט לא מספיק! אז מה אם קניתי ב-150$ בבננה רפבליק היום, מה הקשר?!)

נחזור למעטפות הקטנות

הכנתי לפי נושאים, שמתי אותם בהתחלה ברכב שלי והרגשתי כמו מלכת העולם (או לפחות כמו איזה JENNIFER שתמיד בתור לפני בסופר ויש לה קופון לכל דבר שהיא קונה, ולפעמים אפילו יותר מאחד. זונה) 

רק ש...זה לא ממש עבד, כי תמיד שכחתי אותם ברכב, או שנסעתי עם הרכב של הבעל, בקיצור, לא טוב

אז שמתי אותם בתיק של הבייבי, אמרתי לעצמי, הוא במילא תמיד בא איתי לכל מקום... ואז הוא התחיל ללכת לגן איזה פעם פעמיים בשבוע, בדיוק שהלכתי לקניות/שופינג... בקיצור לא טוב

לאחר מכן פשוט הנחתי אותם בכניסה לבית על המדף הכי קרוב לדלת, שאני אראה אותם כל פעם שאני בדרך החוצה, ובטוח אקח אותם איתי...לא קרה + הבעל לא הפסיק להתלונן שיש מלא בלגאן בכניסה לבית...

איך הן עושות את זה???!!! 

כמה השקעה, כמה מחשבה, כמה זיכרון (בכל זאת יש לי מוח מינוס אונות של 2 הריונות, רחמים), זה לא יכול להיות פשוט.

(מעניין כמה אחוזי מימוש יש לדבר הזה לעזאזל!!)

ולכן, בראש מורכן, החלטתי להחזיר אותן לאוטו, הן שם, מחכות שאולי אפתח אותם, אולי לא יפוג תוקפם לפני שאזכר שיש לי משהו יעיל ביד, ואולי בסוף כן ארוויח איזה 0.07 סנט על הפחית שעועית ברוטב (דוחה) הבאה שאקנה, מי יודע...

אבל אני, שימו לב חברים: בחופש! לא עובדת השנה, ב-ח-ו-פ-ש, ונראה לי , מי היה מאמין...

שאני די טובה בזה בנתיים

נ.ב. היה שלום קופון 5 ש"ח;)

Dorothy in WONDERLAND

אני חושבת שזה קורה לכולם מתישהו בחיים, הרי בסופו של דבר אנחנו ישראלים, וישראלים מטיילים המון, תיירים שאוהבים להגיע לכל מקום, וכשמגיעים לאנשהו,  חורשים על העיר/מדינה (תלוי כמה זמן פנוי יש באותו השלב בחיים). כולנו הגענו בטעות או שלא לאיזה איזור מפחיד, איזה ברוקנס, איזה DOWNTOWN נידח, איזה פרבר שלא תכננתם שהמטרו יגיע אליו.

הנוף בו שונה, השמות של חנויות משתנים (טומי נהייה ואליד, ויקטוריה סיקרט נהייה פאטימס' קיטשן..), רמת הניקיון משתנה, בדרך כלל יש מוזיקת רקע מעניינת, והרבה אנשים, צעירים בעיקר יושבים ברחוב, סתם HANG OUT מה שנקרה...ובקיצור: לא נעים.

בתור צרפוקאית גאה, יצא לי לא פעם, אם בטעות ואם בצעירותי ,לפעמים במכוון להגיע לכל מיני מקומות מפוקפקים, כאלו שבתור אדם בוגר, המתיימר להיות שפוי כיום, אני לא מאמינה מה חשבתי לעצמי! (ראו ערך מאחורי הDEFENSE בפריז או אזור הנמל הישן במרסיי, תשאלו את גיא הוא ניסה לתפוס שם טרמפים פעם...לא מומלץ).

הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכם ,אם נגיד במקרה אתם מבלים עם אנשים מכל העולם זמן מה, זה כמובן שיזמינו אתכם לארוחת ערב ממדינה שיש בה אוכל סוף.

אוכל זה טעים. נקודה.

אוכל של זרים, כזה שקשה להכין לבד בבית (לא משנה איזה APP מתכונים הבאתם או איזה תבלין קסם קניתם במחנה יהודה), זה, הכי טעים.

אז נסו לדמיין את הרגשת האושר שתקפה אותי כאשר גיליתי שארגנו במיוחד לכיתה שלנו יריד אוכל בנלאומי (להלן food fair) ביום שישי בערב בו כל אחד מביא אוכל שמאפיין את המדינה שלו, על זה נאמר יאמי!! היה יום כיפור באותו השבוע (כי אם הייתי צמה אולי היה לי יותר מקום בבטן, חבל שלא חשבתי על זה לפני...).

מפיקת האירועים שבי כבר התחרפנה מרעיונות (תודה לכל מי שהשתתף במודע או שלא בקבוצת המיקוד) וכבר ראיתי איך הביתן הישראלי, הכי יפה, הכי שווה, ומנסה להיות הכי טעים...אם כי לנו יש...פלאפל. שווארמה תפוס כבר על ידי המצרים, פיתה עיראקית על ידי הלבנונים, ושאני לא אתחיל לספר מה כל מדינות ערב הביאו לאכול...אין מה לומר, אנחנו הכי אוהבים אוכל של ערבים...אבל נחזור לנושא המרכזי,והוא...מה אכלתי.

למרבה הצער גיליתי שאין הפקות, רק מזנון אוכל, כל אחד מביא מנה פתיחה/ עיקרית אחת וקינוח אחד, כולם מניחים על אותו המזנון עם שלט שמסביר מה יש בפנים (שחלילה לא אוכל חזיר או שרימפס) וזה הכל...ההסבר שלי: deep fried vegeterian hummus balls, אה?

אחרי שהתגברתי על הרזון המחשבתי בתחום ההפקה, חזרתי לענייני והוא: אני צריכה להכין פלאפל,

רק פלאפל, הרבה פלאפל. אך בעיר שלנו, היכן שאנחנו גרים, אין פלאפל,

יש מקדולנד, WENDY'S, פיצה האט, DAIRY QUEEN,, SUBWAY,

אבל פלאפל אין, אין, אין מה לבכות או להתלונן...פשוט אין. (מי שמזהה את טון הסיפור מקבל צלעות ברביקיו הישר מקנזס במשלוחה).

לאחר התייעצות עם איזה ישראלית (עלק ישראלית, גרה פה 20 שנה..) קיבלתי מידע לגבי המקום המושלם בו ניתן להשיג את התערובת לפלאפל מוכנה וכך אוכל רק לטגן אותו בבית ולהכין את הטחינה, ושמו נקרא בקנזס: OLIVE CAFE

אבל היא טרחה לצרף לכך אזהרה כי מדובר בחנות של ערבי (UUHHH...), פלסטיני, ממזרחי ירושלים, וזה נמצא בשכונה לא טובה בדרום קנזס סיטי.

אין ברירה, חייבת פלאפל!

שמתי את היורש אצל המטפלת ויצאתי לי מצוידת ב-2 GPSים לדרך לחבל הפלאפל והברוקנס בדרום קנזס.

לא היה קשה למצוא את המקום, סופר קטן (מזכיר את מוטי בסמטת אביבים ברמת ההגיינה ומצב העגלות), מוסתר מאחורי איזה מבנה נטוש בקטנה, יש גם מזנון צהריים לפועלים (סטייל אווזי ביום מלוכלך), וכמובן DELI: המילה האהובה על האמריקאים, הפירוש: ניתן לקנות אוכל מוזמן מראש, או לפי משקל.

והכי חשוב  כמה BROTHERS לקישוט והאווירה מחוץ לחנות...

לקחתי עגלה, שלפתי את המבטא הצרפתי/אנגלי/ערבי, כזה שרק לצרפתים מדרום צרפת שגדלו עם ערבים ולא למדו אנגלית בבית ספר בחיים יש, ונכנסתי למקום.

יצאתי עם שלל לא רע בכל הקשור לאוכל מהבית (בהנחה שמזרח ירושלים עדיין נחשב בית...),  זה שאנחנו הכי אוהבים אוכל של ערבים כבר אמרתי לא?

רכשתי את מיטב החמוצים, קוסקוס ופתיתים, כמה רטבים, כמה תבלינים, פיתות, פלאפל (לא מוכן) וגם פיתה אחת מפוצצת בזעתר, שלא התאפקתי ודחפתי באוטו בדרך החזרה..מטנף אך מעולה. הבעל התלונן שלא הבאתי לבנה. הי, אף אחד לא מושלם...

הפלאפל היה הצלחה, אכלו כמעט הכל, והיה מבחר רב (וטעים) במזנון, לכן אני מרגישה די טוב (כולל חאמיס מחבל האמיריות הערביות שאמר לי שהיה טעים:))

ולנו יש פלאפל...פלאפל..פלאפל.

אני בעיקר אהבתי את האוכל מאפגניסטאן, אבל באמת השתדלתי לא להעליב אף אחד ולאכול מכמה שיותר:))

ועכשיו לחלק החשוב: התמונות

נ.ב. נא לא להזיל ריר, זה לא מנומס

Dorothy in wonderland