DOROTHY IN WONDERLAND

אלפי אנשים, לבושים במיטב מעיליהם וכובעיהם, התאספו ברחובות, כל אחד בחר להשקיע את הזמן שלו במקום שבו הוא מאמין שימצא את מה שהכי מתאים לו. הקור היה מקפיא וחדר לעצמותיי המזרח תיכוניות, אבל האדרנלין חיפה על הכל, כך שכמעט לא הרגשתי שהידיים שלי קפואות. 

מידי פעם ברחוב הראשי ההומה, נשמעו צהלות של קהל גדול מרחוק, וסיקרן אותי למוות לדעת מה אני מפסידה שם,

אולי לא בחרתי טוב? אולי אתקדם לראות מה יש בהמשך? לא, בחרתי ואני שלמה עם הבחירה שלי, חייבים להתמקד, אין זמן פשוט, עוד שנייה זה מתחיל...מתחיל הטירוף.

00:00  - יוצא מאבטח גדול ומפחיד (סיננתי חלק ממה שרציתי לכתוב עליו בשל קהל הקוראים הרגיש של הבלוג, בעיקר בעלי המצנפת), חמוש במבט הכי מאיים שלו (אצליהם אין נשק בקניון כנראה...) , הוא נעמד בכניסה וצועק בקול ברור וחד הוראות על הקהל הממתין: לא לרוץ, לא לדחוף, לא לצעוק ועוד כל מיני דברים לא יישימים בכלל שאתה מתרגש, אבל ניסיון יפה.

00:01 - בצד השני של הרחוב שומעים צהלות מרעידות ביניינים, הינה זה קורה!

00:02 - תורי סוף סוף הגיע,

סוף סוף, גם אני, אני חווה את הBLACK FRIDAY המפורסם. (עוד V ברשימת הדברים ש"רק רואים בטלוויזיה")

כל עורכת שופינג מתחילה יודעת שזה היום של המבצעים הטובים, אבל יש צורך במגע פיזי מתקדם ושימוש בכמה איברים בגוף כדי להשיג מה שאת רוצה, מכיוון שהאמריקאיות לא ידועות בהיותן עדינות במיוחד (זה בכללי, לא רק בMACY'S).

אך, עליי לא יעבדו, באתי מוכנה, כיאה לחיית רשת שכמוני, עשיתי מחקר מקיף ובכל מקום הסתערתי בדיוק על מה שהייתי צריכה, שכבר ראיתי לפני וידעתי כמה עולה, ואף מרפק (או ברך) של אמריקאית דשנה לא עצר אותי.

סוף השבוע האחרון היה THANKSGIVING, חג אמריקאי אסלי. מה זה החג הזה שאלתי את עצמי?
בזכות הבלונדה, ושטיפות המוח הקתולית שהיא עוברת בבי"ס, גיליתי מה המקור של החג הזה. לכאורה, זה כדי לסמל את הביחד של האינדיאנים וה"צברים" האמריקאים, איך הם הגיעו משם לכאן, והחליטו לחיות ביחד באושר ועושר עד עצם היום הזה, בלה בלה...תכלס זה חג מלא ברגשי אשם על מה שהם עוללו לשבטי האינדיאנים (אז מה אם יש להם קזינו עכשיו בכל שמורה).

לחוגג המתחיל - להלן הפרקטיקה של החג:

• איחוד המשפחה - לא חידש לי כלום, אבל בכל זאת המרחקים פה ענקיים
• ארוחת ערב משפחתית חגיגית = בתרגום ליהודית: יום שישי בערב, כל שבוע אצל ההורים של אחד מהצדדים
• מתנות כמובן - גם זה מקובל אצלינו , בחגים המרכזיים, אם כי עם השנים מתדלדל מידי, ככל שאתה מזדקן
• לאכול תרגול הודו ענק  - אוקי אנחנו אוכלים עוף (והדוחים שביננו גפילט פיש), עד כאן לא עשו עליי רושם משהו משהו, אבל הרוטב אוכמניות הזה, למות (לא עליו, ממנו)
• ללבוש סוודרים מטופשים  - בעיקר אם יש לכם ילד, הכי אופנתי סוודר עם תרנגול הודו + נוצות של אינדיאנים
• להגיד תודה - על כל דבר, כל 5 דקות, בכל אמצעי אפשרי, בפרצוף, בפייסבוק, במייל ומה לא - ואני אומרת : איך לא חשבנו על זה קודם??? להגיד תודה על מה שיש לנו, כל כך פשוט וגאוני, חייבים להמציא חג כזה -  הגירסת JEWISH GUILT שלנו לעניין הזה הוא "הסליחות" לפני יום כיפור - הכי אנחנו: הרי למה להגיד תודה אם אפשר להתלונן שפגעו בך ולחכות  שיבקשו ממך סליחה....פולנים אנחנו, אין לתאר.
• והמסורת הטובה מכולם, לא ברור לי איך היא קשורה ל"THANKS GIVING'' אבל ניחא: לעשות קניות, והרבה. המוטו הרווח הוא: SHOP UNTIL YOU , לזה אני יכולה להתחבר בקלות - למה לא נאמץ את זה אלינו? מה יש ? פעם בשנה....או בכל חג (למה רק על האש מותר לעשות בכל חג?! - מה הקשר בין סוכות לעל האש? פסח? ...אה...שכחתי... הייתה פיסת דשא פנוייה ליד החנייה בפארק הירקון...הבנתי)

מסורת בכלל זה דבר מעולה, אחרי חשיבה על העניין הגעתי למסקנה שלא רק בחגים יש לנו מסורות, כי אנחנו בעצם קובעים אותן בעצמנו מבלי בכלל לשים לב. הן שם כל הזמן, לפעמים באופן יומי, לפעמים שבועי, חודשי, חד שנתי. המסורות הטובות באמת הן אלו שלא קוראים להן בשמן: מסורת.

תתאמצו רגע ותגלו שאלו הדברים שאתם אוהבים באמת, והם פשוט קוראים מעצמם ולא כי מישהו הכתיב אותם בתקופת בית שני (סליחה למרדכי היהודי, חולה עליך).

בשבילי, מסורת במשפחה זה השנץ של יום שישי (טוב נו, לפני הילד השני..), זה הצ'ולנט הראשון של החורף שאמא שלי מכינה (כרגע הוא חד שנתי אבל אמא אפשר לעבוד על שיפור הענייין) או לצחוק על אח שלי בגלל משפט שאמר לפני 20 שנה (מה, זה עדיין מצחיק), זה אחות של עידו מברכת את "אשת חיל" ביום שישי בערב (הקידוש היחידי שאני שמחה להיות בו), זה ארוחות שישי ב - 3 בצהריים אצל בנדה בימים הטובים, על יום כיפור כבר דיברנו לא מזמן, זה פיקניק קבוע עם השכנים בתאריך מסויים (למרות שכל שאר השנה בחיים לא תאכל איתם), זה צהריים במנגו המיתולוגי,  לכבוש את מבצר אנטיפטרוס - כל שנה מחדש, זה השיחת טלפון מהילה כל שישי בצהריים ב-2 בדיוק (אם לא אני חושבת שקרה משהו), זה לדבר בחדר אוכל על הפרק האחרון של סידרת הריאליטי התורנית - כל שבוע, טיול פעם בשנה למקום קבוע - כזה שיודעים שהוא בא בטוח אז ממש מחכים לו כי אין לגביו סימני שאלה,  זה המנהלת הישנה שלי מגיעה כל בוקר לעבודה ועוצרת תמיד במשרד שלי, הסמוך, לשמוע את מעללי מהיום הקודם - כי אם לא, היום לא מתחיל כסידרו. הדברים המרכזיים שעושים לנו טוב.

תחשבו על זה. 

בחזרה לשמנות עם המרפקים.

בסופו של דבר אחרי שעתיים וחצי של עבודה קשה ומאומצת המבצע הוכתר כהצלחה

בשקיותיי היה כמעט כל מה שחיפשתי, יחסית בזול, ולמרות שהידיים שלי היו קפואות מידי בשביל להחזיק את השקיות (-2 מעלות + רוח של לייק מישיגן) , הרגשת הסיפוק העצמי שלי (והעייפות) הייתה בשמיים - זה לא אני ! זה משחרור האנדרופינים...

ללא ספק שיקגו היא עיר מדהימה, שיהיה ברור שאני ציינתי שלא לפספס אותה בשום פנים ואופן אם אתם נוסעים לארה"ב, וחלק קטן מליבי לגמרי נשאר שם, בMACY'S...

אז דקה לפני שכל השכנים שלי מוציאים את איילי הצפון המנצנצים שלהם, את מכונות השלג, הפעמונים והמזחלות,

אני אנצל את ההזדמנות ובלי הרבה לפרט אגיד גם אני:

תודה, ואולי אני יעשה מזה מסורת.

ועכשיו הוידאו לו חיכיתם...צריך להיות שם בשביל להאמין

http://youtu.be/HZ3yikQ43dM

DOROTHY IN WONDERLAND

אז מה שלום המשפחה שלך?

איך את מרגישה?

החברים שלך בסדר?

אפשר לעשות משהו בשבילך?

אלו 4 שאלות שחוזרות על עצמן כשבוע, מאז התחיל לו "עמוד ענן". 

לך תסביר לנורבגית (איזה כיף להיות סקנדינבי נייטרלי יפה נפש) שבמדינה בגודל של ניו ג'רזי (כי ככה מפרסמים אותנו) יש מקומות שהטילים לא מגיעים ו"פתאום כפר סבא נראה כמו אחלה מקום לגור בו" (לירון לאופר, פריאל).

לך תסביר למישהו (שצבא אצלו במדינה זה עבודה שבוחרים משיקולי קריירה או כסף בלבד), שאנחנו מורעלים, עצבניים וממש, אבל ממש נמאס לנו מהשטויות האלו, שאפילו חיילים שלא במצב מתנדבים להצטרף לעניין (אדון טוראי חגי טולדנו).

לך תסביר לבריטית (כי החיים יפים שאתה פאקינג אי בים), שבזמן שיורים טילים החברים שלי מתבאסים שהם לא יכולים להגיע למקדולנדס (עם זה אני תמיד יכולה להזדהות), הולכים לעודד את הקבוצת כדורסל שלנו (ועל הדרך מנצלים את ההזדמנות כדי לעודד אותה ממש קרוב, אופורטוניסטים! מלחמה כאילו...),

לך תסביר לגרמני (שפעם אחרונה ניצח מלחמה לפני 80 שנה ומאז הוא עדיין מרוצה מעצמו) שהחברים שלי רבים מי ראה את היירוט מהמרפסת של הבית שלו (לא לכולם יש מרפסת בדירה בתל אביב מה לעשות, זה עניין של סטטוס), מעבירים צחוקים על הריצה לממ"ד (ורואים שם הופעות סטנד - אפ? אדון בן צבי קליין), והעיקר הרבה הומור שחור.

אני די בטוחה שהומור שחור, זה משהו שהמציאו במיוחד בשבילנו (או שאנחנו המצאנו אותו עוד בעידן ה"באגטו"-  בשביל עידו), פשוט תפור על הישראלים. תנסו לאמץ את מיטב התאים האפורים שלכם: אין אף מדינה שמשתמשת בבדיחות שחורות על עצמה, וגם צוחקת מהם. מי מסוגל,צרפת וגרמניה הגאות שחיות 100 שנה אחורה? רוסיה הרצינית? סין המשוגעת? אפילו לא ארה"ב, זה לא מקובל בכלל כאן לצחוק על "מר גורלנו".

אבל אנחנו, חיים בשביל זה!  לא עברו 24 שעות מתחילת העסק, מאות טילים נופלים, ואנחנו בשלנו:

קריקטורות מפוצצות רצות בפייסבוק בקצב מסחרר (מצורפת למטה האהובה עליי), משפטים קורעים (IRON BUBBLE, צב 8), אנחנו כמו בחור פולני, שלפני חתונה, מנסים לשכנע אותך שהוא משהו טוב, אז אומרים עליו שהוא : מלא בהומור עצמי. ובכן אני מתה על זה, אני מתה עלינו, והאמת ידעתי את זה גם לפני, אבל עכשיו יש לי "ביסוס מחקרי" ואני יכולה להגיד לכם בודאות שאין אף אחד כמונו בעולם, פשוט אין. (המדגם שלי הוא 69 מדינות, מספק לכל הדעות)

אכפת לנו, ואנחנו עוקבים באדיקות, ורוצים לדעת בדיוק מה קורה ובהחלט רמת המעורבות שלנו היא מאוד גבוהה - אז מה אנחנו עושים? אנחנו מדברים וזורקים כל כך הרבה משפטים ואימרות, חלקן מצחיקות, חלקן ציניות, וחלקן מביעות דעה, ואנחנו לא שמים לב שזאת הדרך שלנו להתמודד,

and i love it!!

הינה מקבץ איכותי מהשיחות שלקחתי בהן חלק ב-3 ימים האחרונים:

"פיצוץ של יירוט... תענוג להיכנס סתם לממ"ד של אנשים באמצע תל אביב, עם מכונת אספרסו ועוגיות" (בן צבי חי את הבוהמה עד הסוף המר)

" איך עושה קאסם חמודי??" (חברה של הבוסית שלי משדרות שואלת את הילד שלה)

"בוא נתחיל משחק: איפה אתה היית באזעקה" (שוב בן צבי, מנסה להוציא את העיקר מהמצב...)

"צריך להגדיר את יפו במערכת כיפת ברזל כשטח פתוח" (גיא נותן לאלפשניק שבו להתפרץ)

"אם ג'ברי היה קונה אוטו גרמני הוא עוד היה בחיים, קנה בזול שילם ביוקר" (בני, חושב שזה הרגע ליחצן את גרמניה...)

"להציל את הטוראי חגי" (שם הקבוצת תמיכה שהוקמה לעזור לעדי להחליט אם להלשין על בעלה הסורר או לא)

" תראה איזה מקום טיל בתל אביב סידר לנו בנוקיה" (ערן שולח תמונה של הפרקט בנוקיה)

"הלו, אני חדש פה! איפה המקלט שלי???" (גיא, מתרגל להיותו תל אביבי בהתהוות)

"חמודה שלי, אל תדאגי, טילים לא פוגעים במלאכיות!" (ערן מנסה להתחנחן לאישתו כדי שיוכל להישאר בתל אביב ולאכול מקדולנדס בזמן שנופלים טילים) ומיד אחרי זה קיבל תשובה: "ערן בוא הביתה מיד!!!!!" - ללא מילים 

"הנקודת איסוף שלי היא בלב שכונה חרדית, זה לייצור מוטיבציה?!" (ברקי, בתחילת הדרך...)

"לא לגלות נקודות ציון! דה אנמי איז לסנינג" (OFFICER AMIJAY)

לצערי, לא משנה כמה אנסה, לא אצליח לעולם להסביר אותנו לאחרים.

זה לא שזה לא מעניין אותם, זה כן, הם נורא רוצים לדעת ולהבין אותנו, אבל פשוט אי אפשר, לא ניתן, כי זה אנחנו, עם סגולה.

אז חברים ומשפחה יקרים,

בזמן שאני אמשיך לדקלם פה משפטים משעממים ופטריוטים ששלחו לנו מהשגרירות לשיפור תדמית ישראל בעולם

בזמן שאני אנצל את כישוריי החברתיים המפותחים כדי לגרום לעוד כמה מדינות לאהוב את ישראל יותר מאת הצד השני (אל תספרו לאף אחד על זה)

ובעיקר, בזמן שאני אלבש כל יום שאצא מהבית את הפרצוף המוטרד והעצוב שלי, כדי שאוכל להיראות מסכנה +, ולהסביר לכל מי ששואל ש:"הם התחילו" בקול פגוע ונעלב (תאמינו לי מגיע לי מלגה ל"הבימה" אחרי זה ...)

אתם,

תמשיכו לעשות בדיוק מה שאתם עושים, שזה: להיות עצמכם, תחיו טוב, לאהוב את המדינה, להיות איכפתיים, להגיד את דעתכם, להפיץ את משנתכם, להשתמש בהומור שלכם, להיות צינים שצריך וגם ביקורתיים, להתנדב, ולהיות חיות פייסבוק.

כי אין דרך אחרת, ורק ככה + צה"ל ננצח בסוף.

אוהבת ומתגעגעים,

DOROTHY IN WONDERLAND

לפחות פעם ביום אני רואה מישהו מחבריי מתלונן באיזה עמוד פייסבוק של חברה מסחרית: יש כל מיני דרגות של אינטראקציה עם החברות הללו:

1. מעורבות יחסית שטחית / מקרה פשוט  - לא מרוצה מהמוצר, מהשירות, לא מצליח לתפוס אותם בטלפון (הרי 17 דקות מהחיים שלנו זה כלום בשבילם), לא חזרו להודעות שהשאיר (כי יש עומס חריג, רק היום , בדיוק, וזה הוביל למענה הממוחשב), שמתי מלא הודעות שיטנה בעמוד הפייסבוק שלכם ולא שמים עליי (מתה עליך אח שלי)

2. מעורבות בינונית / רף העצבים מטפס למצב כתום - הטכנאי שוב לא הגיע  - אז מה אם ישבתי בבית שעתיים ו-45 דקות ורק רבע שעה לפני שאזל הזמן - תפסתי אומץ להתקשר לבדוק מה קורה, כי נשאר רק עוד רבע שעה, ורציתי להזהיר אותם שעוד רבע שעה נגמר להם הזמן! אבל... זה לא ממש מזיז להם, כי הוא מאחר, או יגיע מחר...או שלא.

3. החלק האוהב עליי/ מעורבות גבוהה ++ -  חייבו אותך בטעות (לכאורה..) מזל טוב מגיע לכם לקבל זיכוי/פיצוי! וכמו כל דבר תמיד בחיים מגיע ה"אבל", צריך לעבוד מאוד קשה בשביל להשיג את מה שמגיע לך, בחזרה.

מי שקצת מכיר אותי יודע שזה החלק האהוב עליי!! רק תנו לי להתעלק על השירות לקוחות הכי נודניק וגרוע שיש!חברת סלולר ביום שהודיעו שאין יותר התחייבות על תוכניות? אין בעיה בדרך חזרה מפגישה בתל אביב יש לי בדיוק 37 דקות נסיעה להמתין שיענו לי (אז מה אם אני מסננת את הבוסית שלי כל הזמן הזה, יש משימות בחיים! סליחה נועה, אוהבת אותך), איזה דואר רשום בקטנה לרשות השידור? חחח, בדרך לאיזה אירוע אני מביאה את המכתב ביד (הרי הקודם לא הגיע..), איזה טופס מילוי פרטים מחדש (כן, ברור שבגלל זה לא הגיע הצ'ק) אין בעיה תוך 5 דקות סרוק במייל (לא, את לא יכולה לנתק את השיחה!), משרד הפנים? קטן עליי, דרכונים בהתכתבות בדואר, השגרירות האמריקאית? שטויות, כבר יש לי VIP, משרד הביטחון + מדור קשרי חוץ של צה"ל? been there done that! וכמובן MY FAVORITE קצינת פניות הציבור של צה"ל(עוד פעם אחת מתקשרים לשאול את בעלי אם זה בסדר לטפל במכתבים שאני שולחת, אני מתלוננת עלייך...)

ואז... הכל נעלם לי.

החלום הרטוב של כל ישראלי מצוי זה תודעת השירות המעצבנת האמריקאית!

דיברתם יותר מידי בטלפון ? עלה לכם עוד 270 $ (!) , אין בעיה, הם אמרו לי, רק תחליפי תוכנית ונבטל לך רקטרואקטיבית , הרי לא ידעת, מסכנה שכמוך...

השוואתי מחירים של  2 חברות ביטוח ורציתי לעבור לחברה זולה יותר, שיחת טלפון של 10 דקות קיבלתי ביטול + צ'ק בדואר על התחשבנות יחסית (לא, זה אמיתי לגמרי, לא משקרת)

ושאני לא אתחיל עם הטכנאי, הוא מגיע בול בזמן, מסרב לכוס קפה, הוא אפילו לא מעיז להסתכל עלייך...

ואני שואלת: איפה כל הכיף? מה עשיתי שזה מגיע לי!! זה לא פייר...דווקא עכשיו שיש לי זמן פנוי, לגנוב ממני את כל הדברים הטובים, קצת בירוקרטיה שלילית, מה כבר ביקשתי... אמריקאים מחויכים, אדיבים ומעצבנים שכמוכם!

אז מצאתי לי QUEST קטן והוא : ה- DEBIT CARD.

אתם שם, בארץ הקודש, מסתובבים לכם בסבבה שלכם עם כרטיס אשראי בארנק, יכולים לרכוש בכל רגע נתון כל מה שעולה על דעתכם (תיאורטית, כן? להירגע), מגהצים ושוכחים עד שמגיע הדף בחודש הבא שמזכיר לכם כמה פזיזים הייתם (מי זוכר מה היה לפני 3 שבועות..), מחלקים לתשלומים עד אין סוף בלי ריבית (תודה לאל סיימתי לשלם על תמי 4 עכשיו, 4 שנים בקטנה...), נכנסים ויוצאים מהמינוס כאילו היה הדלת הראשית של קניון G, אתם לא יודעים כמה החיים שלכם פשוטים ויפים בלי טרור הDEBIT CARD!

מה זה אומר? שאתם משלמים באותו הרגע על כל דבר שאתם משלמים, בעצם, זה מזומן, כלומר רק כסף נזיל שנמצא בעובר ושב.

לא נשמע בעייתי, נכון? הגיוני שהולכים לסופר או לדואר, לספר או סטארבקס ומשלמים מזומן.

אבל נגיד בא לכם סכום גבוה יותר ממה שיש בחשבון, חח, אתם כמעט יכולים לשמוע את הכספומט מת מצחוק...

או נגיד בא לכם לרכוש איזה כרטיסי טיסה למקסיקו לעוד 6 חודשים (כן, כן, בפסח), וגם נגיד איזה מלון מפנק בקנקון? אין בעיה, שלמי מזומן...באמת?...תראו, אני קצת קצרה בכסף השבוע.. לא הבאתי את הסטפה. של האלפים פשוט... מ ה  נ ס ג ר? אין עם מי לדבר, דברי לקיר.

שלא נדבר על 25 $ קנס על כל יום (!) שאתם במינוס, שכמובן התקשרתי להתלונן שזה לא יפה מצידם (לבשתי את הקול הנחמד שלי), ואפילו די חוצפה וקיבלתי בחזרה... פראיירים.

וכן, ניסיתי להתחכם ולהשתמש בכרטיס הבנלאומי שלי (אוצר החייל, ממש שיא הבנלאומיות) , רק כי אני מתגעגעת להרגשה של לגהץ ולשכוח...אבל זה לא ממש עובד, כי האמריקאים חכמים, הם עולים עלייך בשנייה, מוצאים דרכים מתוחכמות להסביר לך למה אי אפשר (הכתובת לא תואמת את הכרטיס, הקוד לא מתאים, הכלב אכל לנו את המחשב הראשי...), לא משתלם וגם : רק היום במקרה לא עובד...גרררר...

Challenge accepted!!

לא התייאשתי ,אני עובדת על זה ואני בטוחה שאפצח את העניין, כי מה זה חיים בלי קצת בירוקרטיה:)

חברים, תזכרו תמיד שלהיות ישראלי זה הכי משתלם!

עד ה-10 לחודש...

Dorothy in Wonderland

השבוע נזכרנו רבות בתקופה שהבעל היה מג"ד בנח"ל. 

תמיד שתקופה אינטנסיבית ומטורפת נגמרת היא נראית כמו זיכרון רחוק, אתה זוכר שהיה קשה אבל אתה אחריי וזה בן רגע מתוייק בתיקייה שאתה שולף אותה פעם ב, ממש כמו במחשב... בכל תקופה כזאת אתה בעיקר זוכר את האנשים שעברו אותה איתך. מי היה שם לצידך, מי בילה איתך הכי הרבה זמן ומי חלק איתך את הקושי, בכל רמה שהיא. לראייה, בני עדיין מסתובב באזור...

בתור מג"ד אתה זוכה לבלות עם החיילים שלך הרבה יותר מאשר עם המשפחה, והם הופכים להיות המשפחה שלך, בעיקר בגדוד.

לבעל יש זכרונות מדהימים מהתקופה הזאת (כל אחד רואה את הצד שלו:)) וזוכר את המפקדים והחיילים שהיו דבוקים לו לתחת ובעיקר את החיילים מהחפ"ק שגרו איתו בג'יפ.

לא פעם בשעה הזוייה זו או אחרת, הייתי שומעת רחשים במטבח, כמו נמלים שברחו מבית ליד לארוחת לילה מאוחרת, לא פעם שיחותיי הטלפוניות היו איתם ולא עם המג"ד כי היה עסוק והם היו המעבירי מסרים (ותיסכולים שלי), ואני זוכרת את ההרגשה המוזרה (והזקנה) שעשינו להם מסיבת שיחרור, וההתלבטות שלי בקניית המתנות (מה קונים לצעירים שכל החיים לפניהם?) אתה מרגיש שעוזבים אותך , הצעירים הללו משתחררים ואתה נשאר, עובר תפקיד, לצוות חדש, לאתגרים חדשים.

אח, ההרגשה של השיחרור מהצבא, זאת שלעולם לא חוזרת: מה אני יעשה עכשיו עם עצמי? לימודים, פסיכומטרי, עבודה, טיול, לאיזה חור אני אסע כדי שאמלא את מצבריי כמו שצריך, שאוכל לעבוד בלתייק בתיקיות את כל החוויות והקשיים בעברתי בצבא.

לכולם יש תוכניות.

השבוע נפטר בן צוות החפ"ק של המג"ד, אברהמסון, אבינועם בשמו האמיתי, סרטן, אלים, מלחמה של שנתיים והוא רק בן 25. רק חודש וחצי אחרי שהשתחרר גילה. נלחם כמו לוחם אמיתי, כמו בגדוד, כמו בעזה, כמו שלימדו אותו, ניצח לתקופה קצרה, ומת.

לשבת בערב ולקרוא את עמוד הפייסבוק שלו זה קורע לב שכמעט לא ניתן לתאר את זה במילים, גם לא הטובות ביותר.

כואב לי על המשפחה, על החברים, על החברים לנשק, ועל הבעל, זה סוג של סיוט.

תמיד שאדם מת אומרים עליו את כל הדברים הטובים, אבינועם היה מקסים, וכבר אמרו עליו הכל החברים הקרובים שלו, לכן לא אוסיף. 

רק אגיד תודה, על התקופה שבילית, תמכת ושירתת עם בעלי, הוא זוכר ויזכור אותך לנצח, כי ככה זה עם חברים.

החיים קצרים, אז תסתכלו היום בעבודה, בלימודים, מחר בערב בפאב, או ביום חמישי במכבי, על החבר שיושב לידכם, ותעריכו כל רגע שאתם ביחד,

כי ההרגשה הזאת, זה הדבר היחידי, זה מה שנשאר שלא דורש שליפה וחיפוש בתיקיות, בכל רגע.

R.I.P

DOROTHY IN WONDERLAND

ליד עוזי עם האפור