DOROTHY IN WONDERLAND

יצאתי פעם עם בחור, הידוע בכינויו הבואש, הוא היה איתי בצבא. בוקר אחד התקשר וביקש שאקח אותו בדחיפות לתל השומר, הוא לא מרגיש טוב, ההורים שלו לא בבית והוא לא רוצה להדאיג אותם. בדרך לשם, לא ארוך מידי מפתח תקווה, סיפר לי מה הוא מרגיש ומה כואב לו: כאבי גב, דקירות, קשה לו לנשום, ואני, הודעתי לו בחגיגיות שאני מצטערת לספר לו אבל יש לו חור בריאה.

"איך את יודעת??" הוא שאל מבוהל,

"תאמין לי ראיתי את זה כבר פעמיים מקרוב, וחוץ מי זה זאת מחלה של אנשים גבוהים ורזים" עניתי בשיא האדישות

"נו באמת, אין לך משהו יותר מובסס מזה", (הקב"רים האלו תמיד רוצים ידיעות מוצקות)

"נחכה ונראה", משכתי כתפיים והמשכתי לנהוג.

לאחר המתנה ממושכת במיון, בדיקות וצילומים, הגיע לבסוף הרופא, הציג לנו תמונה על המוניטור (הכל נראה בו שחור והלא ראו כלום, אבל שיחקנו אותה מבינים) והכריז כי יש לנו פה, לא אחר מאשר, מקרה של חור בריאה.

"אמרתי לך!! סיננתי בחיוך מרוצה...מסכן. 

אז למה בעצם זה נדבק אליי כל המקרים האלו? איזה מן נאחס זה? למה שדרור היה בטוח שהאפדניציט שלו עומד להתפזר לו בגוף, אני הייתי הטלפון הראשון שלו (אם כי הצלתי אותו מסכין קצבים) ולא המוקד? בשביל מה אנחנו מטפחים רופא בחבר'ה כבר אי אילו שנים (סורי ד"ר איבדתי את הספירה כמה זמן אתה כבר שם...) אם לא בדיוק בשביל המקרים האלו??

אז נכון, לדגום באופן סידרתי חדרי מיון של עיירות נידחות ברחבי הארץ והעולם זה יכול להיות תחביב, אבל לא ממש בחרתי אותו. אין כזה סעיף בTRIPADVISOR שלי אני ממש מצטערת (אם כי, אם אי פעם תצטרכו, הבית חולים בבנגקוק היה יותר מפואר מהדן אילת, אמבטיות קצף ובלאגנים...), אבל להיות מגנט למקרים רפואיים הזויים זה כנראה חלק בלתי נפרד מהאישיות (הכובשת) שלי, ועדיין... מה ביקשתי? שנה חופש? באתי לנוח הרי...

אז מה אם עד עכשיו היה לי YES, ולא ראיתי אף פרק של ד"ר האוס, אני משלימה את כל העונות עכשיו, מה זה BAD KARMA?

אז מה עם היו לי את כל מחלות הילדים שאי פעם המציאו (למעט חצבת כך הסתבר), זה רק אומר שאני אמורה להיות חסינה עכשיו, אז מה הקטע?

אז מה אם הייתי נוהגת להתעלף על כל עובר אורח תמים/רהיט/גרם מדרגות/בחור חתיך במועדון, בצעירותי, אני אחרי זה כבר

וכאן טמונה הבעיה: איך אפשר להיות היפוכונדר בשקט, אם בעצם זה מוצדק? אף אחד עוד לא המציא לזה שם...אה, כן, רגע נזכרתי: ביש גדא.

השבוע זכיתי לעוד V ברשימת הTO DO שלי בארה"ב (להלן תקציר מן הרשימה):

להיות כמעט בכל פארק לאומי אפשרי שיש בו (לכאורה) איזה פלא עולם - V

לקנות אוטו מגוחך בגודלו, 8 מקומות , ולהכניס בתוכו מלא אנשים, מה זה כיף - V 

לבקר את המשפחה של הבעל ,לא משנה כמה רחוק הם גרים, או כמה הכרטיס טיסה יקר, העיקר שלא יגידו שבגללי לא היינו - V

להשתתף בSALE מטורף ששיאו הוא בBLACK FRIDAY  המיתולוגי - V

להזמין טיסה למקום אקזוטי ולחסוך בכך 1,000$ יותר שהייתה עולה לי הטיסה מהארץ - V

להשיג 2 אייפונים, אייפד, טלויזיה 60 אינץ' בחצי מחיר ופחות (ועוד כמה דברים שבדרך ) - V (תתפללו שיעבדו בארץ)

להתמכר לקניות באינטרנט באופן אובססבי - V (אני רוצה להודות למשפחה שלי שבזכותה הגעתי עד הלום, תודה אבא, השליח מוסר לך ד"ש,מתגעגע)

לנסות להבין איך לעזאזל המוח של האמריקאים עובד - X עדיין בעבודה

לאכול טוב ולא להשמין - X עצה ממני סעו לאירופה, או כל מקום אחר

וכן הלאה...

.

.

ובסוף הרשימה, באותיות קטנות שכמעט אי אפשר לקרוא, כתוב, בכוכבית:

* לנסות את מערכת הבריאות המקומית אם ניתן ללא סיכון חיים (אין מה לעשות, איזה מין דוגמת חדרי מיון אהיה אם לא ארחיב את המחקר שלי לחו"ל)...ובכן ...V

לאחר המתנה של כמה שעות, שבהם לא מצאו כלום באף בדיקה (למה אני לא מופתעת), כבר ממש התחלתי לדמיין שמרדית גריי, אדיסון, גרגורי  או אפילו דאג רוס שחזר מבית הקברות לסדרות בתי חולים, עוד שנייה יבואו להציל אותי מבית החולים הכפרי הזה.

לבסוף אחרי בדיקת C.T. שניתנה לי בקלות בלתי נתפסת על הדעת (משהו, המערכת בריאות הזאת כשמשלמים עליה..), התיישב הרופא לידנו, סגר את הוילון, ועוד לפני שיצאה לו המילה הראשונה מהפה, כבר קלטתי מה הולך לקרות פה..

"well, this is the first time i see a case like this in my e.r"

"of course it is..." עניתי לו בציניות, עוד לפני שאמר לי איזה עוד חלק מיותר בגוף מצאו לי שהחליט לא לעבוד הפעם ולמרוד לו.

לבסוף נשלחתי הביתה עם הבטחה כי עוד יומיים יפסיק לכאוב לי החלק המיקרוסקופי, שאף אחד לא שמע עליו, שהחליט כי הגוף הזה נמאס עליו + הפתעה שהתבררה כמרעישה: משככי כאבים אמריקאים. הרופא ממש התעקש לדעת אם כבר לקחתי כאלו בעבר, אבל לא היה לי מושג, בסוף נתן לי אותם בכל זאת ותשמעו...באמריקה אכן עושים הכל בגדול כבר אמרתי לא? סמים איכותיים כאלו לא לקחתי כבר הרבה מאוד זמן (אמא תדלגי כמה שורות בבקשה...)

אז לקחתי את הקופסא הנוצצת עם שמי המתנוסס עליה, סיימתי לרחף אחרי איזה 8 שעות ודחפתי אותה לאיזה מגירה עמוקה, יום אחד אני אעשה עליה הרבה כסף, אני לוקחת הזמנות מראש:)

והינה בפניכם מוצג א': פיסת הד"ר האוס הפרטית שלי, לגמרי V ברשימה או מה?

DOROTHY IN WONDERLAND

הבוקר אמרתי לחבר טוב שאני מתגעגעת, אליכם. כי אני יודעת שאחזור לא נצטרך להיפרד יותר, כי אתם תהיו שם, ואתם לא זמניים.

חשבתי גם על התחושה הקשה שלי שנפרדתי מסבתא שלי לפני הטיסה, סבתא היקרה שלי, שיצאתי מהחדר ידעתי שאולי זאת הפעם האחרונה שאנחנו מתראות, ולא עיכלתי. מצד שני נאמר לי השבוע שאני בקשר יותר טוב עכשיו מאשר שהייתי בארץ:)

הבוקר ישבנו כולנו סביב השולחן, קשקשת הבנות הרגילה שלנו במיטבה, אבל בין כל זה יכולתי בקלות לזהות את המחשבות דרך ההבעות פנים, חלקן נראו נבוכות מהסיטואציה, חלקן אמוציונלית במיוחד עם עיניים נוצצות, הותיקות שבין הבנות שכבר עברו את זה פעמיים נראו מיואשות, כי זה לא נהיה יותר קל, רק יותר גרוע. ובעצם מה עדיף להיות זה שעוזב או זה שנשאר?

כשג׳וליאן יצאה מהחדר הרגשתי עצב חזק, כזה שקשה להתמודד איתו, כי אני יודעת שכנראה לא ניפגש יותר, לא בחיים האלו לפחות. היא הייתה פה שנתיים, קורס חורף, אבל זכינו רק לחצי השנה האחרונה ביחד, ואתמול נגמרה להם השליחות והם נסעו ליעד הבא שלהם: שנתיים בגרמניה. התחברנו מהר כי היה לנו המון במשותף, מעבר לעובדה שיש לה תינוק קטן שהיא ילדה כאן, היא גרמניה שהתחתנה עם בריטי, מנהלת שיווק דיגיטלי שעבדה בחברה גדולה בלונדון, בחורה חריפה, שיודעת להסתכל על החיים בציניות, ואיך אומרים אצלנו לגמרי my cup of tea.

ובעצם זה לא קשה, כי נזרקתי לתוך קבוצה ענקית של בנות שלמרות שבאנו מכל קצוות הגלובוס, אנחנו אותו הדבר, שכפול גנטי של נשות קבע.

לכולנו יש בעל בצבא, כולנו בחרנו בחיים האלו, כולנו מתמודדות עם גידול הילדים לבד ועם ההסתגלות לזה שהבעל בבית השנה ( זה כבר בלוג אחר;)), כולן יודעות שפות, טיילו וראו עולם כמוני, אז מה הפלא שאני נקשרת כל כך מהר? כאילו הגישו לי קופסא במתנה ובפנים היה מלא, מלא, מלא... אני.

בשבוע שעבר עשינו טיול בנות ללוס וגאס, וכל מה שאמרו לכם הוא נכון: מקום מטורף, קצב היסטרי, הכל בגדול כמו שרק ארה״ב יודעת לייצר, הופעות עם רמת הפקה לא מהעולם הזה ( ד״ש מדייויד קופרפילד) , כל כך הרבה שלא יודעים לאן להסתכל קודם. אבל העיקר היה החברה שהייתי בה. החיבור עם מי שכבר קראתי להן בעבר ״ החברות החדשות שלי״, זה כאילו היינו ביחד 6 שנים ולא 6 חודשים.

נחזור לג׳וליאן- גם אני, עם דוקטורט בפרידות מכל השליחויות שלי, אחרי חיים שלמים של אימונים בתחום, פשוט לא ידעתי מה לעשות. ומה אומרים למישהו שכנראה החדשות שיחידות שתדע עליו בחיים הם בפייסבוק במקרה הטוב? כל מה שתגידו נראה לא מספיק. היה נחמד להכיר אותך? שטחי. נהנית מהזמן שלנו ביחד? מובן מאליו. מאחלת לך הצלחה בהמשך ושתהנו בבסיס החדש? שקר, אני רוצה שתישארי פה. לבסוף כתבתי לה מכתב, בתקווה שאצליח להביע את כל שאפשר במילים במצב המוזר הזה. ולחשוב שעוד 6 חודשים אני יעבור את הפרידה הזאת שוב מכ20 בנות, שהיו המשפחה שלי השנה. אני לא מצליחה לדמיין איך מרגישים שאמורים להיות שמחים לחזור הביתה אבל במקביל מדוכאים מפרידה כל כך סופית. אבל בוא לא נקדים את המאוחר... 

בטח בעוד 10 שנים אעשה ( מרוצה אמא?) טיול סובב עולם לאיחוד עם כל החברות שלי, עד אז אשאר בבית, אתכם, ואתם לא הולכים לשום מקום!

אז סבתא, תחזיקי מעמד, אני חוזרת רק עוד 6 חודשים.

וברוח הקבוצה שלנו השבוע: שבת שלום

Dorothy in wonderland