DOROTHY IN WONDERLAND

בשנות ה-80 בבי"ס היהודי בבלגיה, המצב היה לא פשוט, היה משהו אחד שההורים של כל הילדים הישראלים לא ידעו.

בבית ספר התנהל, מתחת לאף שלהם, שוק שחור. כמו בכל סדרות המאפייה הוא היה אכזרי מאוד, 

מי שהייתה לו את הסחורה הכי טובה, באספקה סדירה, הוא זה ששלט במסדרונות ויכל לשחק אותה נאקי תומפסון,

עד תקופת היובש...שהייתה הכי קשה לכולנו.

שרצית להיות ראשון בתור לחדר אוכל, כולם פינו לך את הדרך, כי ידעו שתיתן להם איזה משהו כפרס למחווה

שרצית שיוותרו לך בתופסת בגינה, תמיד היה מי ש"יעשה כאילו" הוא רץ לאט עבורך

לא בא לך על הסנדויץ' עם האבוקדו והעגבנייה שאמא שלך שמה בתיק? חשקת בפיתה עם שוקולד...שום בעיה.

והכל בגלל שהיה לך את "הזהב הורוד" - והרבה, המון מסטיק בזוקה מארץ ישראל !!

ואם היה לך את הטעם תות - בננה בכלל היית מלך השיכבה...

ישראלים שגרים בחו"ל אוהבים להביא איתם פריטי אוכל מסויימים שיש רק בישראל והם מאוד אוהבים ועושים להם הרגשה של בית.

הרשימה ארוכה מאוד: החל משקדי מרק, במבה, אבקת מרק עוף ותבלינים למיניהם ועד לממתקים מסויימים ,כמו שאני זוכרת.

גם אני, לא יוצאת דופן, אמנם לא מוצר ישראלי, אבל בחסות הצד ההונגרי של המשפחה, יש לכולנו התמכרות משותפת.

כולכם פגשתם אותו, כולכם נאלצם לטעום ממנו , חלקכם נאלצתם להחזיק אחד בבית כדי שאסכים לבוא לארוחת ערב, 

ולא, לא נגמלתי גם אם בני התעצבן שהלכתי איתו לכל מקום בשבילי הבסיס וכינה אותו: אוכל לציפורים.

כולכם מכירים את האחד והיחיד, התה גרגרים שלי.

ובכן, לאחר אספקה מכובדת במכולה + ריפיל פעמיים של הסבים משני הצדדים, יומיים לפני הסילבסטר

הגרגיר האחרון נמס לו במים החמים ואזל המלאי...ותקופת היובש החלה...

מכיוון שאיני שותה קפה, ותה ירוק עושה לי טעם של דשא בפה, נאלצתי לשתות כל מיני תחליפים זולים כגון צא'י,

אבקות שונות ומשונות וגם תה רגיל, כזה שיש בצבא בחדר אוכל...בקיצור סיוט לכל מכור.

ואז, הכוח שמניע את היקום שם למעלה, מי שזה לא יהיה, שלח לי חבל הצלה בדמות שכנים חדשים.

ולא סתם שכנים חדשים, שכנים ערבים ממדינת בחריין, בדיוק בבית מולי.

בהתחלה לא ידעתי שהגברת תהייה המצילה שלי אבל אחרי שסיימנו את שלב הסקרנות, מי מהם וכמה הם "אדוקים",

ועשינו מחקר ויקיפדיה קצר על מה מערכת היחסים בין שתי המדינות שלנו, והאם זה פוליטיקלי קורקט להיות חברים שלהם, יום אחד זה קרה.

מרים (השם של הגברת) הזמינה אותי אליה הביתה, והגישה לי תה ערבי מבושל, מתוק כמו בחלומות הכי ורודים שלי, 

ובקיצור תחליף הולם לתה הגרגרים האהוב שלי.

וכך, מפה לשם, מצאתי את עצמי מבלה שעות נוספות עם חברתי החדשה מבחריין לפעמים בהזמנה עצמית בתירוץ כלשהו,

נהנית  לי מהתה הערבי כל אחר הצהריים, ולא רק, גם מכמה מטעמים ותופינים אחרים ששכחתי

את טעמם בחצי שנה האחרונה מאז ערקתי מהמזרח התיכון לארץ הקפה הדליל.

לאחר כחודש ההורים שלי הגיעו והביאו עימם את האספקה לחודשיים הקרובים, ובכך חוסל הקריז.

ונשאר רק דבר אחד לומר:

תודה לאל... או לאללה במקרה הזה.

DOROTHY IN WONDERLAND

חשבתי לעצמי שאחד היתרונות של לגור בארה"ב זה שניתן לראות את כל הטקסים והמשחקים בשעה נורמלית.

נכון יש אופציה בארץ לראות באמצע הלילה בישראל, אבל ביננו אין באמת משהו יותר חשוב כרגע, או בכלל משעות שינה,

יש כמובן אופציה לראות את זה למחרת עם כתוביות בעברית, אבל אז כבר פרסמו את שמות הזוכים

בכל אתרי האינטרנט ובמבזק החדשות של הבוקר שעוד הייתי חצי מעוכה והרסו לי את המומנטום,
וחוץ מזה אין מה לעשות ריאן סיקרטס שווה צפייה בשידור ישיר...

אז חשבתם שרק YES עושים עניין מכל עונה של טקסים ופרסים וטוחנים לכם את המוח בפרסומות,תחשבו שנית.

הכל פה סביב הטקס/האירוע/המשחק של אותו השבוע. 

לפני כשלושה שבועות, התרגשתי מאוד שאנו הולכים לצפות בטקס האמי ב-9 בערב, בשידור חי,

אחרי שעתיים מהממות של שטיח אדום בלייב, רשמתי את כל הסרטים המועמדים כדי שאדע במה לצפות בהמשך,

ראיתי כמה פנים מוכרות, ואז אני והבעל החלפנו מבטים ללא מילים, שמנו להקלטה את ההמשך והלכנו לישון...

בכל זאת יש גבול להקרבת שעות השינה שלי, גם אם הן לא באמצע הלילה, הם עדיין שוות הרבה..

השבוע זכינו לחווית הסופרבול, כל החנויות, פרסומות, שלטים, הסופרים ומה לא נצבעו בצבעי פוטבול, שיחת היום בכל פינה...

כל אמריקאי שאתה פוגש באותו השבוע שואל אותך שאלה אחת: "איפה אתה רואה את הסופרבול?".

איפה? אני אגיד לכם איפה, על הספה שלי!

5 שעות של בריונים/ שמנים, לבושים בטייץ, חלקם עם נעליים בצבע זהב (כן SAN FRANCISCO אני בן אדם של פרטים קטנים),

משחקים משחק אלים כמו מחשבות פליליות בשבוע קודר, שוברים אחד לשני את הצורה בפריים טיים,

באצטדיון מלא באלפי אנשים אשר שילמו מינימום 500 $, אבל לרוב כ-1,500$ לכיסא (בדקנו),
מחכים כולם בקוצר רוח להופעה של ביונסה (דעתו המלומדת של אבא שלי על ההופעה:" למה היא ערומה? יש לה פולקס!")

ולפינלה: הפסקת חשמל של 34 דקות, בחיאת...

אבל לאמריקאים , בכלל לאכפת מכל זה. כל מה שמעניין אותם זה הפרסומות! לא אכנס להזייה של בר רפאלי מחליפה נוזלים עם 

ההוא שברח מ"נקמת היורמים 3", אבל זה באמת כל מה שמעניין אותם, גם מי שבאיצטדיון צופה בהן, וכולם מחכים אך ורק לזה, 

לרובם אין שום עניין במשחק, או שום ידע בחוקים....

ועכשיו! לפרסומות, הינה קריירת הנחייה מפוספסת לדודו טופז ז"ל...הוא ראה את הנולד פשוט במקום הלא נכון.

בסופו של דבר בשלהי הרבע השלישי עברתי לעולם שכולו טוב, על הספה הנוחה שלי בסלון

ושוב...לא היה שווה את השעות שינה שלי , גם אם לא היו באמצע הלילה...

והינה עוד שבועיים מגיע לו בצעדי ענק, פסלון הזהב המפורסם, האוסקר. הפעם לא יעבדו עליי...

ושוב כל החנויות העיפו תוך שנייה כל זכר לכדורי פוטבול (חבל דווקא הדונאטס בצורה שלו עשו לי את זה לגמרי)

ועברו לדברים בצבע שחור/זהב/אדום.

בעודי שותה קפה בקשקשת הקבועה של יום שני בבוקר, אחת האמריקאיות פונה אליי בשאלה, כן ניחשתם נכון:

"מה את עושה לאוסקר?"

...מה אני עושה...בוא נראה:

מרזה מהר בשיטת המרק כרוב 10 קילו, קונה שמלת מעצבים שתעלה כמו התשתיות של הבית שלי בזכרון,

קונה כרטיס טיסה מחלקה ראשונה לLAX, ונדחפת למצלמה של ריאן וג'וליאנה?...מממ...

אני יושבת על הספה ומתחננת שהפעם יהיה מספיק מעניין כדי לא למות באמצע!

כמובן שלא אמרתי לה את כל זה (אם כי האיפוק היה קשה מתמיד) וחייכתי בנימוס ושאלתי אותה למה היא שואלת את זה?

תשובתה הייתה פשוטה: כי נהוג ללכת ל"מסיבת אוסקר".

עכשיו היא כבר הצליחה לתפוס את תשומת ליבי

- "מה זה מסיבת אוסקר?" שאלתי

- "זה מסיבה שמתלבשים אליה כמו לאוסקר, והולכים לשתות, לאכול ולחגוג" היא ענתה

- "ורואים את האוסקר?" החלטתי להתעמק בפרטים

- "מממ..לא, יש מסיבה, לא רואים טלוויזיה, זה רק כדי לחגוג את הטקס, אבל משקיעים בעיצוב ובאווירה שיהיה כמו באוסקר"

- "הבנתי אותך"

אז להלן המסקנות הועידה:

א. אין לתאר את החבר'ה האלו

ב. אין סיכוי שאשאר ערה לראות את כל הטקס, גם אם יתחיל ב-6 בערב

ג. שנה הבאה מסיבת אוסקר עליי, תרשמו! 

ותעשו טובה, לכו לישון, חבל עליכם

DOROTHY IN WONDERLAND

רק בשביל זה היה שווה!  FOOTBALL DONUTS!

"אמא, אני רוצה כבר לחזור לישראל".

הסתכלתי על הבלונדה במבט חשדני , מנסה להבין מאיפה היא הביאה את הרעיון הזה פתאום כך באמצע היום.

ובעצם, מה ציפיתי, הרי כבר כמה שבועות שאנחנו מדברים על זה, יש לנו כבר מחליפים (קיבוצניקים מבית טוב), יש כבר הסבה ממג"ד לקמב"ץ (וטרם סיימנו את הויכוח מי הקמב"ץ הבכיר בבית), התחלנו לדבר על דירות וגני ילדים (במעלה ההר בזיכרון יעקב), ואפילו השגרירות רמזה לנו שעוד מעט הבועה מתפוצצת וקבעה לנו תאריך להגעת המכולה (רמז עדין ל...תתקדמו...).

והיא, הבלונדה, הרי היא צאצאית ודור שלישי למשפחה יוצאת משרדי ממשלה אפלים ויחידות 8200 מפוקפקות למיניהם אשר אנטנות חסויות מושתלות להם באוזניים, שומעים הכל, קולטים הכל, וכנראה שהמסכנה נולדה כבר עם החלוקת קשב שאני עבדתי עליה מאוד קשה בקד"צ.

השבוע פעם ראשונה הפנמתי שהחלה הספירה לאחור ואני כבר לא במצב "קדימה", עברנו כבר יותר מחצי הדרך, היום בעוד 5 חודשים, נהיה בארץ הקודש.

ניסיתי להבין מה אני חושבת על זה, כי פעם אחרונה שנסעתי, מרצוני, לתקופה כל כך ארוכה הייתה לטיול התרמילאים שלי למזרח.

האמת יש הרבה נקודות דימיון בין השנתיים הללו, חופש מוחלט (- שני ילדים), אין מחוייבות יומיומית (לאחר לבית ספר כל בוקר זה ממש בקטנה), אף אחד לא מחכה לי במשרד (בעברית פשוטה: מובטלת), אין לי אוטו (רמז: מי פנוי להובלות..), אין לי בית או שכר דירה (עכשיו זה רק משכנתא), ההורים שלי לא מתרגשים כי נסיעות אצלנו זה בקטנה, ואבא שלי תמיד מוצא דרך להגיע לאיפה שאני נמצאת ל"נסיעת עבודה" בכל מקרה, וההרגשה שהספירה לאחור החלה ויש תאריך חזרה היא עצובה ומשמחת כאחד.

טוב נו, זה לא ממש אותו הדבר, אבל אפשר לחלום לא?

ובכן, יש לי דברים רבים שאמורים להטריד אותי בשלב זה (בעיקר ערמות בירוקרטיה שמחכות לי מעבר לפינה ואני בוחרת להתעלם מהן עדיין):

- איפה אגור? (תמיד יש אופציה לפלישה מבצעית למרתף של ההורים והשתלטות עויינת על המרחב מחייה של אח שלי)

- במה אני יעבוד? (הכוונה היא: מי ייקח אותי בכלל במצב עציצות + ניוון מוחי בריבוע)

- מה אני יעשה עם הילדים חודשיים שלמים??(תרגום: איזה סבתא תרחם עליי יותר ותחליט שהחופש הגדול נועד לזמן איכות עם הנכדים)

- מה אני אקנה ? (תרגום: כמה עוד אני יכולה לדחוף במכולה מבלי שאצטרך לשלם אפילו עליה עודף משקל ובמכס יחליטו לחטט בה)

- עם מי אני אשמור על קשר אחרי שניפרד? (תרגום: מי האנשים שפגשנו פה שהכי שווה לי לנסוע לבקר אותם במדינה שלהם בקיץ הבא? כרגע המירוץ הוא בין היפנים והאוסטרלים)

ערב אחד התברר לי שאת הבלונדה מטריד משהו אחר לגמרי, פרט קטן שמדיר שינה מעיניה באופן קבוע, ובאופן מוזר הוא הדבר המרכזי שעליו היא חושבת, היא חשבה, ניסחה, וכך אמרה:

"אמא, כשבסוף השנה נחזור לישראל, במטוס, מי יבוא לקחת אותנו מהשדה תעופה?"

ואז, הבנתי, שאני כבר מזמן לא בהודו (לצערי), כי לא מטריד אותי הדברים החשובים באמת כמו בעולם שלה...והם, מי הבן אדם הראשון שהתגעגעתי אליו ולא ראיתי שירוץ אליי על רקע קיר המים (שאמור להיות מזרקה) בנתב"ג 2000 ונעשה קטע מרגש מאופרת סבון יחד.

אין מה להגיד חשיבה יצרתית יש ליצורה הקטנה.

האמת אני קצת מקנאה, הייתי חוזרת 12 שנה אחורה לתקופה שבא מה שהטריד אותי זה : מי החברים שלי יבוא לקחת אותי מהשדה? מי ינהג לשם (וייקח את הרכב מההורים שלו), לאן נצא ביום שישי בערב כשאחזור? האם סוף סוף אוכל להתקלח בלי כפכפים?

ובעיקר מה הם יגידו על הצמות/רסטות הארוכות מאוד שגידלתי לי בקאווסן....(חגי, לא שוכחת לך שהפלת אותן לכינרת ובגללך נפרדנו)

אז עכשיו, באיחור אופנתי של עשור וקצת, אני רוצה להודות לחברות הטובות שלי שבאו לחכות לי בשדה ב-2002, היה גדול:)

בני, תזמין רכבת לנתב"ג, אני באה...

DOROTHY IN WONDERLAND