DOROTHY IN WONDERLAND

זכרונות ילדות מהשליחות שלי לאירופה חוזרים אליי כל הזמן מאז שהגענו.

כמה היה קר, כמה היה כיף לנסוע לכל מקום, כמה הרבה יש לראות במרחק נסיעה, כמה זה מעניין לפגוש אנשים, ללמוד שפות חדשות, כמה כיף שיש ריצפה מחוממת בבית ואפשר בפברואר שיורד שלג ללכת יחפים, כמה כיף שיש מקדולנדס בכל פינה ולא צריך להתאמץ למצוא אותו ..

גם מהבית ספר היהודי בבלגיה אני זוכרת לא מעט (למרות שהייתי אפרוח - ככה קראו לילדים בגן), בית ספר רציני כזה, שהיו מעמידים אותנו בשורות בבוקר והיה טקס, התיק בין הרגליים והמנהל אומר את "דבר היום" (כמעט כמו בבה"ד 1 ), היו המון שיעורים, מורים תובעניים, הופעות שהיית חייב לעשות ושיעור ביולוגיה אחד עם שלד של אדם תלוי בכיתה שתמיד עשה לי סיוטים בלילה (נסו לדמיין אותי כל שיעור נתפסת בכוח בדלת והמורה מושכת אותי במכנסיים כדי להיכנס...)

אחרי כמה זמן מה פה, הסתבר שמרכז אמריקה הוא מקום מאוד דתי (באופן יחסי לאמריקאים או לכל מה שחשבתי לפני כן על נוצרים דתיים), חשבתי שברחתי מהנושא הזה לשנה, אז זהו שלא...

כל בית עשירי פה הוא כנסייה, ויש תחרות ביניהם, ארוחות בשבת בערב (שלחו לנו גם הזמנה לבוא, מה אכפת להם לנסות), למי יש גן שעשועים יותר גדול, למי יש מזגן (פה זה לוקסוס) ולמי יש כומר מגניב שלא משעמם בדרשה שלו (מחלק הכי הרבה ממתקים)..נו טוב..

בחיפושינו אחר בית הספר, הגענו לכל מיני מקומות פוטנציאלים:

בחצר של הכנסייה, במרתף של כנסייה, בבניין ליד הכנסייה, בשלוחה של הכנסייה והכי טוב היה הביקור בבית של מאמינה אדוקה בכנסייה שפתחה גן בבית שלה (כן עסק המשפחתון עובד גם פה מה אתם חושבים...) ולהלן השתלשלות השיחה ביננו:

היא: "וואו , אז אתם מישראל"

אנחנו:"כן"

היא: "אז אתם....יהודים! ..."

אנחנו:" אה..כן"

היא: "וואו, אף פעם לא פגשתי יהודים לפני כן, מאוד מגניב"

אנחנו: "אוקי"

היא:" לא נורא, במילא שנינו מאמינים בישו, אז זה לא באמת משנה, נכון?"

אנחנו: "האמת היא שלא ממש, היהודים לא מאמינים בישו"

היא: "אוווו" (רגע אכתוב את זה באנגלית זה נראה יותר טוב...OOOOHHHHH!!!)

אנחנו: "מממ...ביי.."

לבסוף בחרנו את בית הספר הפרטי שהכי נראה לנו (נראה כמו בית ספר ולא מדרשה)

בכניסה קיבלה את פנינו SISTER MARIE והכיסוי ראש הנזירתי שלה, ועשתה לנו סיור חייכני (בטח חשבה שזה יום המזל שלה והיא תגרום לכמה יהודים לעבור צד). באסיפת ההורים (שנערכה בכנסייה כמובן, לאחר תפילה קצרה לישו) הבנתי שזה בי"ס מאוד רציני, עם חוקים וכללים (לא לישראלים), שעות מדוייקות מאוד לכל דבר (שילוב קטלני בין אמריקה לנוצרים), אסור לאחר (את יכולה לצלצל בפעמון אם הדלת כבר סגורה, נראה מתי נתפנה לבוא..), אסור למרוד (מה עם קצת גיבוש זהות עצמית, באמת!), אסור לגעת אחד בשני (תקף רק לילדים אחד בשני, לא לכומר..), בקיצור בדיוק מה שהבלונדה צריכה כדי לחזור למוטב אחרי חודשיים מתריניים של חופש גדול.

אז יש קצת שיעורי דת (מעורב בנים ובנות), אז מה, יש ביקור שבועי בכנסייה (הצמודה כמובן), אז מה, אז יש תפילה לפני האוכל (אז מה שתלמד סוף סוף להגיד תודה שמכינים לה לאכול)...ושתלמד לא לאחר, לא כמו אמא שלה...

להלן פנינים מתוכנית הלימודים הדתית השבועית:

אדם וחווה, 10 המצוות, יוסף וכותנת הפסים, דוד וגוליית, המלך דוד, אסתר המלכה, רות ונעמי...

נשמע מוכר? לא? אז אולי זה לא באמת משנה?

הבוקר זה הגיע, והפעם זה הבלונדה שהלכה לבית ספר הזה, כמו בילדות שלי.

היא תלמד שפה חדשה (ותהייה לעד הכי טובה בכיתה באנגלית), תכיר אנשים חדשים (ותמיד יהיו לה חברים בכל העולם), מנהגים חדשים (תהנה מכריסמס וHALOOWEEN), מאכלים חדשים (תמיד מומלץ להתחבר עם היפנים וההודים), חוקים חדשים ואולי גם היא תזכור את זה לטובה (כמוני) ..ויעשו ממנה בן אדם.

ואולי זה לא משנה באמת מה מלמדים, אלא רק מה אתה זוכר מזה...

אז ד"ש מסיסטר מרי (התמונה נלקחה בחשאי בזמן התפילה, סליחה האסיפת הורים)

אה ו..

שבת שלום ואמן

Dorothy in Wonderland

חיכיתי הרבה זמן לרגע הזה.

מעבר דירה, טיסות, לארוז ארגזים, לפרוק ארגזים, להכיר אנשים חדשים, לחייך אליהם, להכיר שכנים חדשים, לחייך אליהם גם (אני לא מהמביאות מאפינס מה לעשות..), רכב חדש, שפה חדשה, כמעט חודשיים מתישים של חופש גדול (בעייה טראנס אטלנטית שעוד לא נמצא לה פיתרון בשום מדינה בעולם, ותאמינו לי המחקר שלי מקיף בשלב זה). וכל הזמן דאגתי, מה יהיה, מרכז ארה"ב, יהיה קשה למצוא אחד כמו שצריך, כמו שאני רוצה, שלא יעבדו עליי עם עובדות של מטרופולין של 2 מיליון איש, אני מודאגת!

ואז הוא הגיע.
כשנפגשנו הוא היה גדול, נוצץ כולו, מרווח כזה, עם מפה ענקית שמאפשרת לך לנסות להבין איפה אתה עומד, ולא יכולתי שלא להתאהב ממבט ראשון.

הקניון האמריקאי הראשון שלי.

כמה זמן דימיינתי את הרגע הזה, מוקפת כולי בהילה לבנה, מתהלכת לי בין החנויות והכלבויים, נהנית מה SALE האחרון, ללא דאגות (וללא תינוקות בני 6 חודשים תלויים לי במנשא, וגם ללא ה-5 קילו שנדבקו אליי אלוהים יודע איך..), pure shopping, לוריד.

אז נכון, הייתי ב-outlet בסן פרנסיסקו, בסדר אני מודה, גם בזה שבסן דייגו, אם אני חייבת להיות אמיתית לגמרי, ביליתי איזה 5 שעות (לא מספיק בעליל)
ב-Jersey Gardens, אבל לכולם היה מכנה משותף בעייתי שהפריע למיקסום ההנאה שלי, הביטוי השנוא, בעיקר על ישראלים בחו"ל, כזה שתמיד שהוא פוגש אותך בסוף החופשה אתה מופתע: הover weight!

now back to me

הגיע יום שבת המיוחל, הבעל נשאר עם היורשים, החברות החדשות שלי כבר ברכב, הנקודת ציון בWAZE ואנחנו בדרך.

והינה אני בקניון, מרחפת לי בין הMACY'S, לVICTORIA SECRET, מציצה לOLD NAVY... בקיצור אמריקה!

בעודי מהרהרת לאן פניי מועדות הלאה והאם אני מסוגלת לסחוב את כל השקיות שלי או שכדאי שאעשה סיבוב לאוטו להקל על עצמי, זה קרה.

פנה אליי בחור נחמד, לבוש כאמריקאי מצוי, ושאל אותי אם אני מעוניינת במוצרי טיפוח.

עצרתי, בהיתי בו כמה שניות, ועוד כמה שניות, ואז כל אבק הכוכבים של הMID WEST שדבק בי לאחר הצהריים אחד בודד נעלם בשנייה

פתחתי את הפה ועניתי לו:

"מה המצב אחי?"

הבחור מסתכל עליי, רבע מחייך, רבע נבוך, רבע מופתע, והרבע האחרון מבסוט לגמרי למצוא עוד ישראלי בקניון חור הזה (יפה ככל שיהיה) בפרברי קנזס סיטי.

לא הרחבתי איתו בשיחה כי ניסיתי להאחז במה שהיה עד לפני רגע קצר החלום האמריקאי שלי, והמשכתי לדרכי, מנסה להבין מה יותר מעורר מחשבה: שלא זיהו אותי כישראלית בקניון וזה ממש מגניב או שלא ניתן להתחמק, בשום מקום, אנחנו פשוט כאלו, לבסוף החלטתי לקחת את העניין בסבבה.

לפני שיצאתי חזרתי לדוכן של המוצרי טיפוח (מים המלח כמובן, פלא עולם כזה...) וצילמתי את הבחור.

אז חבר'ה, ד"ש ממיכאל

dorothy In Wonderland

מתי זה יותר מידי?

כולכם ראיתם את הפרסומת של P&G כנותני החסות הראשיים של האולימפיאדה, נו זאת , המרגשת שרואים איך במשך 15-20 שנה האימהות המסכנות, כיבסו, גיהצו, עבדו, האכילו, הסיעו ועודדו את הילדים שלהם עד שהם הפכו לאלופים אולימפיים...(מרגש אם כי איפה האבות בכל הסיפור הזה? מילאו דלק? הלכו לבנק? רואים כדורגל?)

אני תוהה האם במשך חודש לראות פרסומות של נותני החסות (הרישמיים, אני מבקשת) של האולימפיאדה זה לגיטימי?

באמת, זה בסדר? זה העולם שלנו, שצריך בו חברות מסחריות שיממנו אירוע בסדר גודל של האולימאפדה כאילו היו אחרון המופעי ריקוד ,סוף שנה, בלט כיתה ו' , של בת חפר, בחסות פיצה משה..? (נכון ש-4 שנים לאסוף חסויות זה אחלה זמן אבל עדיין מוגזם משהו...)

אני אוהבת לחשוב על עצמי כאחת שלא מושפעת מפרסומות, חסויות, תוכן שיווקי סמוי, גלוי, ושלל ה"טריקים" האלו שלא חודרים אליי (קצת בעיות מודעות עצמית לא מזיקים אף פעם לאף אחד), עד אשר קיבלתי במתנה את הCASE STUDY הטוב בעולם, עבדתי עליו קשה מאוד, והיא ידועה בכינויה :הבלונדה.

מסננת התוכן שיווקי של הבלונדה, לעומתי כמובן, כנראה סובלת מחורים בגודל של ברד בקנזס ביום בהיר, ולכן היא מושפעת מכל דבר אשר היא נחשפת אליו, בכל זמן ובכל מקום.

לא פעם בעבודתי נתקלתי בתשובות כמו ״אי אפשר זה TOO MUCH תוכן שיווקי", אסור להשפיע ככה על אימהות (הכוונה היא לאימהות ראשונות מסכנות, כאילו יש להן בכלל זמן לראות טלוויזיה או להרים את הראש מהחיתולים, הקקי, הפליטות, הבקבוקים השם ישמור אם הן לא מניקות, או פשוט מהייאוש של למה הן עשו את זה לעצמן, ומה היה רע לי מקודם, אבל אני גולשת לנושא אחר....).

אתם יכולים להכחיש כמה שתרצו, אבל אנחנו כולנו מושפעים מפרסומות ומתנות מפגרות שאחר כך תקועות לנו בבית ובאוטו עשורים (חלקם מתקופת הפקת האירועים שלי נמצאו ממש לא מזמן מאריזות המכולה לדוגמא). כולנו בשלב מסויים קונים משהו שנראה לנו כמו המילה האחרונה ומסתבר כuseless לחלוטין והוא נשכח באיזה מגירה נידחת (עד שאיזה מישהו נקלע לדרכינו ואנחנו חושבים שזה בול מתאים לו ומעבירים את זה הלאה - ברוך שפטרנו כוס טרמית, ממותגת חברת עיצוב וילונות לאירועים, שמתחברת לרכב עם USB ואף פעם לא באמת חיממה לי את הקפה).

ולא נשכח את אלו שיזמינו סט סכינים שהם "ממש חייבים" מערוץ הקניות באמצע הלילה, או שיביאו טלפון חדש מהצד השני של העולם למרות שאפלו אורנג׳ לא יידעו מה לעשות איתו (אז מה אם כתוב בו רק ביפנית לחצי שנה הקרובה עד שתהיי לא פריצה מתאימה, הוא מעולה ועלה לי חצי מחיר!), וכמובן אלו שיקנו איזה אבקת מרק עוף "מהפכנית ללא מונוסודיום גלוטומט" שתעשה אותם השפים המוערכים ביותר במשפחה בארוחות שישי בערב....

האמריקאים נהנים מתדמית הפוכה משלנו, (למי שקרה קטעים קודמים יודע למה אני מתכוונת): מחמירים, לא מעגלים פינות, הכל לפי נהלים, הם לא נותנים לרגשות שלהם להפריע להם בעבודה ובהחלטות ולא נשכח את שלל ראשי התיבות המפחידים של משרדים ממשלתיים ומכוני תקנים (FDA ושות') שגורמים לך באמת לפחד.

אז חברים, לא דובים ולא יער (רק מלא אותיות מפחידות, נסטלה סטייל).

באמריקה, אין פיקוח על תוכן שיווקי, לא למבוגרים ולא לילדים. חושבים שאתם יודעים מה זה 'הפסקת פרסומות' מעצבנת (כזו שגורמת לכם לקנות ממיר מקליט של YES, רק כדי לנסות לדמיין שהן נכחדו מהעולם)? בארה"ב יש כל 10 דקות הפסקת פרסומות, בכל הערוצים, גם בערוצי החדשות, גם בסדרות (זה כבר פרק בפני עצמו...אני בקריזה פה), גם בסרטים, גם בweather channel וגם, לא יאמן, בערוצי הילדים. הם תוקפים אותך, בכל מקום ובכל זמן. מעצבן אתכם שערוץ 2 ו-10 מתאמים ביניהם פרסומות במהדורת חדשות של 20:00?! נסו את זה ב-899 ערוצים!!

איפה הרשות השנייה? משרד התמ"ת? איפה מועצת הצרכנים? אמון הציבור? המועצה לשלום הילד??? מישהו???!!! אנחנו מתים פה...

ועל זה נאמר אצלי במחלקה: "אין לתאר".

ונחזור לבלונדה, כפי שכבר הבנתם, לראשונה בחייה היא שוחה (ואני טובעת) בפרסומות, בכל מקום, בכל ערוץ, והכל כשר בחותמת UNCLE SAM.

ואיזה אפקט...אמא'לה! אם פעם חשבתי שהביטוי הכי נפוץ בבית שלנו הוא : " לא רוצה" (אם כי התחרות עם "תביאו לי עוגיות" צמודה בהחלט) אז NOT ANYMORE, יש ביטוי חדש בביתנו האמריקאי:" אמא, תקני לי"...

את הכרית בצורת חיה שבאמת תהיה חברה שלה, הכפפה של ספיידרמן שבאמת זורקת דברים לאוויר, את מנורת הלילה שבאמת עושה שמיים על התקרה בחדר שלה, באמת, הברבי שמתחלף לה הצבע של השיער כשעושים עליו "פווו", והכי אני אוהבת את מכונת ה'בר בצק' שמכינה עוגיות (לא אמא! הן אמיתיות, תראי הם שמים אותם בתנור, זה באמת..).OMG !!

אבל האמת, מה ציפיתי?

בעולם שבו כבר שני דורות במשפחתי (תודה גם לך, אמא) נכבש על ידי הצעצוע (המעפן) שתוקעים לילדים ב'ארוחת ילדים' במקדולנדס (אנחנו אנשי נגטס חשוב להבהיר) והצעצוע הוא תמיד פרסומת לסרט האחרון של מר וולט דיסני, אז בעצם למה לא?

Dorothy in Wonderland

ולמי שלא ראה את הפרסומת

http://youtu.be/NScs_qX2Okk

אנחנו אנשים של סטיגמות. שאנחנו מטיילים בעולם או פוגשים אנשים מכל מיני מקומות אנחנו באים עם ציפיות, שבדרך כלל ,באופן לא מפתיע, לא תואמות בשום צורה את המציאות. לא, הסיני לא אוכל רק אורז, לא , היפני לא לובש רק קבקבי עץ בבית שלו (אם כי הבן שלו כן משחק במשחקי סומו יפנים בwee), לא, האוסטרלי לא גולש, לא, הבריטי לא אוהב רכיבה על סוסים, לא, הסקנדינביות לא כולן בלונדיניות עם חזה גדול ( אבל הן לא מכוערות בכלל...) 

ואז הבנתי, שאני לא היחידה שהגיעה עם סטיגמות מהבית...

ואני לא מדברת איתכם על השאלות ששואלים אתכם בטיול תרמילאים בהודו, במסעדה בפריז או בכנס המקצועי מהעבודה בארה״ב:

- ״לא, אני לא מפחד לצאת מהבית״

-״ לא, אנחנו לא רוכבים על גמלים״

- ״ נשבע לך שיש ערבים ישראלים והם גרים לידי, הולכים איתי לקניון, לאוניברסיטה, לים ולכל מקום..״

אלו שאלות של מתחילים...

בתחילת השליחות הזמינו אותנו לכמה ארוחות ערב ומנגלים, סליחה ברביקיו.

באחד היה ארוחה חלבית של פסטה וגבינות ( יאמי אבל מאוד לא אופייני לאמריקאים)

בשני ביקשו מאיתנו להביא את הבשר שלנו איתנו ( חשבנו, נו בסדר, זה כזה כל אחד מביא מה שהוא אוהב)

בשלישי גילינו שאף אחד ( ויש פה 60 ומשהו מדינות), לא יודע/ חשב אי פעם להשתמש במנגל על גחלים ( טוב שלא נראינו פרימיטיביים, היהודים האלו, באו מהמדבר עם הגחלים שלהם...)

והשיא היה אצל היהודים ,בשישי בערב, הוציאו עבורנו את ערכת הנרות שבת, המוציא ועוד כל מיני דברים שהעלו אבק על איזה מדף...

יום אחד נסענו ברכב, ואז... זה היכה בי! הם חושבים שאנחנו דתיים!

עושים לי ארוחה חלבית כדי לא לבשל בשר לא כשר, שאני אביא לעצמי את הבשר ״שלי״ לעל האש...

לשיר שירי שבת באנגלית.... ואז נתגלתה בפניי המשימה האמיתית שלי השנה ( בכל זאת אני צריכה לעשות משהו עבור המדינה בחזרה כי קיבלתי שנת חופש הזאת, לא?) 

אז מה חושבים עלינו?: ״הישראלים היהודים האלו, הרועשים, תמיד נכנסים לי באמצע המשפט, חושבים שהם חכמים , האנשי עסקים ( מתעלמת מעניין האף הגדול), תמיד הם מאחרים, תמיד עושים מלא ילדים ( 2 פה זה התפרעות....) , תמיד הם משאירים את הילדים שלהם והולכים ( !!! חוצפה באמת שאין לתאר :)), תמיד הם חושבים שהם יודעים הכי טוב״. 

עם כל אלו, אני יכולה לחיות, בכיף אפילו! 

אבל להסביר להם את מורכבות האוכלוסייה שלנו ( הרוב לא דוסים מה לעשות), יחסי דתיים- חילונים ( בכל זאת בעלי גרם למשבר הדרת נשים הגדול מזה 50 שנה, המעמד מחייב) מה זה חרדי ( מנקודת מבט שלי כמובן) , ולמה לעזאזל אנחנו קיבוץ גלויות ( למה את רוסיה והילדה שלך בלונדינית והישראלי הקודם שהיה פה היה מרוקאי?)- זאת העבודה האמיתית.

לבסוף החלטנו קודם כל לדאוג לדברים החשובים בתדמית שלנו והזמנו כמות גדולה של אנשים לעל האש אצלנו, אם כי הבעל נשבר וקנה גריל אמריקאי לתפארת מדינת ישראל.

ודרך אגב רק למען הרקורד: הצרפתי באמת לובש פולו ורוד ושותה שמפניה כל היום, הקנדים באמת חננות- על, הגרמנים באמת חושבים את עצמם למרכז היקום, ולבריזלאית חבריי, אכן יש תחת גדול....

Dorothy in wonderland

כל הבעלים יצאו לכמה ימים טיול והשאירו את הרחוב שלנו כאילו היה רחוב מצוי ב- wisteria lane

( מי שלא יודע איפה זה שיפסיק לקרוא מיד יעשה מחקר ויחזור! )

6:25 בערב

ערב רגיל אחרי יום חם ומלא פעילות, חביתה על האש, תינוק מילל כי הוא כבר עייף, רגיל...

ואז נשמע הרעם הראשון, התעלמתי ממנו, היה לי נוח לחשוב שזאת המכונת כביסה

ואז הגיעו השני והשלישי מיד אחריו,

רצתי לחלון וראיתי שהכל נראה רגיל לגמרי בחוץ, חזרתי לענייני ארוחת הערב.

6:30

מגיע רעש גדול שדופק ( כי מתופף זו אינה מילה מתאימה למה שקרה פה) על כל הבית

6:35 

חושך, השמיים ירוקים/שחורים - רוח חזקה מתחילה להעיף כל מה שנמצא בגינה שלי 

ובגינה של השכן שלי, ובגינה של השכן של השכן שלי....

(כל מה שלא הספקתי להכניס הביתה...וזה לא שלא ניסיתי, אני יודעת, הייתם רוצים לראות את זה...)

6:37

אני יודעת מה אתם חושבים: מה ההיסטריה, כולה שבר ענן, גם לנו יש כאלו...אז זהו שלא...

החלטתי שכולם צריכים לתפוס מחסה במרתף שלנו (כולל המורה לאנגלית של הבלונדה שנתקעה אצלנו, כי הדלת לא ממש נפתחת בגלל הרוח, מקווה שהאוטו שלה עדיין בחוץ ולא אצל השכנים...)

אנחנו במרתף צופים בweather channel בשביל להבין מה נסגר ( זה לא שרכשתי מיומנות מתקדמת בסופות בזק עד היום הרי)

הטלוויזיה מראה מקרא של המצב:

ירוק= גשום

כחול= הצפה

צהוב= סופה קשה + ברקים

אדום = טורנדו

את האזור שלי אני מזהה בצהוב = severe thunder storm, stay away of windows, do not go outside

הלו אנחנו מהמתחילים בתופעות מזג אוויר בזק הזויות! תנו לי איזה ירוק רגע להבין מה קורה פה...

6:40

ברד, בגודל של גרגרי חומוס נוטה לפול! 

הגינה והרחוב מתמלאים לבן כאילו הגיע כריסטמס ולא סיפרו לי ותיכף יופיע סנטה קלאוס במזחלת שלו

ואנחנו, נצמדות לחלונות כמו קופים בגן חיות....אין לתאר

7:00

שקט, 4 מיליון קשתות בענן יוצאות יחד עם השמש, שוב 30מעלות

08:30

כולם ישנים

אני, צמודה לweather channel עדיין...(זהירות זה ממכר)

בהיכון, לא יתפסו אותי שוב לא מוכנה,

איזה צעירות

אבל עם הצבע הצהוב אני יכולה לחיות ....

כל הזמן שואלים אותי איפה אני גרה בישראל (כאילו הם באמת מכירים משהו חוץ מתל אביב וJERUSALEM, וכמה מוצלחים במיוחד יידעו מה זה אילת)

אני מתפתלת :

- אני מנסה להסביר להם שאני גרה באיזה עיר, כ-30 דקות צפונה מתל אביב. (לא חשוב שאין לי שם ממש בית כרגע)

- לא אין לי ים (לא יפה לצחוק עלינו),

- לא, לא נראה לי שמעת עליה..(תראה איפה אתה גר כאילו...),

ותמיד בסוף אני מנסה לשכנע אותם שלא משנה איך קוראים למקום כי להסביר למה אני לא רוצה לתרגם את השם של המקום זה אפילו יותר מסובך
( GRANPA'S VILLAGE נשמע כמו הכפר של הדרדסים..לא שעדיף PIJON VILLAGE...)

לא שהם יותר טובים, מי שרוצה לראות את השמות הכי מוזרים לעיירות אמריקאיות מוזמן:

http://www.accuracyproject.org/towns.html

אז מה יש שם? הם שואלים...האמת שאלה טובה

כל עיירה בארה"ב חייבת למצוא לעצמה איזה נושא/משהו ייחודי שיצדיק את קיומה. במידה ותהייה מחוסרת "ייעוד או היסטוריה" לא יסללו אפילו כביש שיחצה אותה והיא תישאר סתם שם על שלט שרואים באוטוסטרדה ואף אחד לא יעצור שם (גם לא במקדולנד...וכן, אני יודעת שזה מוטיב חוזר...)

יש עיירות כמו סמולוויל שידועות בחייזרים משנות ה-60 וצלחות מעופפות חשודות (וקצת פרקים של סופרמן הצעיר גם), אחרות יש בהם את המקל הוקי הגדול בעולם (באמת למות מקינאה...), הבית של אמא של אלוויס (שיא העניין...).

יש עיירות שהיה בהן איזה קרב על איזה גבעה, נולד שם איזה איש חשוב (שאף אחד כמובן לא שמע עליו חוץ ממי שגר שם) ועבורו מקימים מוזיאון, פארק, פסל, הרחוב הראשי נקרא על שמו והפורטרט שלו יופיע על כל דבר, גם על המפיות בפאב המקומי (הנטוש).

ולא נשכח שיש כאלו ש"התמזל מזלן" וקרו שם דברים ממש דרמטיים ו/או עסייסים (איזה ירי המוני בבי"ס או איזה צלף באיזה תחנת דלק זה תמיד טוב לתיירות) והם הופכים למוקד עלייה לרגל של תיירים אמריקאים.

יש לומר שהאמריקאים אלופים בהנצחה של המתים, לא משנה אם לקח אותם הטאליבן, הטורנדו בטקסס או המשוגע התורן בבית הקולנוע בקולורדו, יזכרו אותם וינציחו אותם באנדרטה כלשהי. (אבל, לידעתכם אנחנו עדיין השיאנים בעולם למספר האנדרטות פר נפש...על זה, אין מדליה?!)

ונחזור לGRANPA'S VILLAGE ,שיהיה ברור, אני מתה על עיר נעוריי, אם אי פעם הבעל יסכים הייתי חוזרת לשם בכיף, אבל מה אני אגיד עליה???

אין שם את המוזיאון המיוחד של איזה נושא ספציפי (מאוד ספציפי), אין שם מישהו מיוחד ששווה לציין את זה שהוא מאצלינו (למרות שאני מתה על הראל סקעת וגבי אשכנזי), אף גיבור מתולוגי לא יצא מכאן (מקווה שאני לא עושה פאדיחות) ולא, לא קרה כאן שום דבר מוזר, למעט הרבה מאוד מכוניות ש"עושות הודיני" ונעלמות לצד השני של הגדר כולל שלנו איזה כמה וכמה פעמים.

כולה כפר סבא, סבבי בבי, ולא הייתי מחליפה אותה בשום מקום אחר, אבל אין לי עוד מה להגיד עליה...(טוב נו... פתחו בה זוזוברה, זה אכן לא רע)

אז יאיר דודשלי, הינה לך משימה לחבר המועצה...עיר לצעירים זה מיתוג נחמד כדי למכור דירות בשכונה הירוקה, אבל מה באמת אני יכולה להגיד?

לכך אקדיש עוד מחשבה בהמשך אבל עכשיו אני חייבת לדעת מה יש פה בLEAVENWORTH...?

אני עדיין עובדת על זה, עדכונים בקרוב והינה רמז קטן למה שמטריד אותי פה בנתיים...

Dorothy in Wonderland