DOROTHY IN WONDERLAND

מיותר לציין שכאשר אתה חיי בחו״ל, ולא בתוך קהילה יהודית, החגים הופכים להיות פרטיים.

יום כיפור, זה החג האהוב עליי בשנה. 

לפני שבועיים חגגנו ראש השנה, הרמנו כוסית , אכלנו תפוח בדבש ולכולם היה ברור מה מהות החג שלנו, כי יש להם חג מקביל.

אבל איך מסבירים את יום כיפור?

הבעל בחר להסביר את כל המהות שלו, אלוהים, סליחות, עניינים, כל התחומים שאני צולעת בהם. אני התעלמתי

אך ביום כיפור ניגשו ושאלו אותי במה מדובר ( יש פה כמה בכל זאת שמחוברים לעולם, מה לעשות).

והאסוציאציה הראשונה שקפצה לי לראש היא : חברים.

יום כיפור בשבילי זה זמן, מתנה של 24 שעות שנותנים לי לבלות עם חברים קרובים,

בלי עבודה, בלי טלפונים, בלי להיות מחוברים למייל (אולי פייסבוק בכל זאת), בלי ״אני מאחר״, בלי ״חייב להגיע בזמן לגן״.

אני לא אכחיש שאוכל הוא לא חלק מהעניין ( כי אין על המלאווח של עמיחי בבוקר), אני לא אכחיש שאנחנו מנצלים את הזמן לראות את הסרטים האחרונים שיצאו ( כי למי יש זמן לקולנוע, ולא, ״מעבר לקו האדום״ לא נחשב סרט טוב, אפילו לא ליום כיפור, אז מה עם ג׳ורג׳ קלוני מופיע ב-5 דקות האחרונות), אני לא אכחיש שחלק מהעניין זה לעשות סיבוב בעיר ( לא כי אפשר ללכת על הכביש) אלא כדי לראות מה קרה לפרצוף של מי שפעם היה איתי בתיכון ולא ראיתי אותו כבר 7 שנים (מתוך ה-15 שעברו, יו אני זקנה כל כך...) , ואגב אני עדיין מחפשת את רועי ביק..

יש הרבה הזדמנויות להיפגש במהלך השנה אבל זאת האיכותית ביותר.

המסורת שהייתה לנו לעשות את יום כיפור ביחד הפכה אותו תמיד לחג הטוב ביותר בשנה, חג החבר׳ה.

(ותודה לבנדה שנתן חסות שנתית לאירוע באופן קבוע)

השנה יום כיפור היה יום רגיל , גן, לימודים, סופר, חוגים, איזה סדרה אמריקאית בטלוויזיה בערב...

אז

לכל מי צם - כל הכבוד

לכל מי שיישן - לא רע בכלל

לכל מי שראה סרט טוב - זה לא יפה לא לחלוק מידע קריטי

לכל מי שברח לחו״ל - תבואו לבקר פעם באה

ולכל מי שביקש סליחה, אין צורך, סלחתי:)

מי ייתן ושנה הבאה אזכה ל24 שעות של יום כיפור עם החבר׳ה בחזרה. 

Dorothy in wonderland 

אמא של אנה ישבה מולי כאשר הבת שנתיים שלה מתרוצצת מסביבה וסיפרה לי שבעלה כבר 3 פעמים נסע

דניאל השכנה שלנו, מנהלת טבלת ייאוש, מסיבת חצי הדרך, עדכונים קבועים בפייסבוק על כל דבר, וכבר כמעט 6 שנים מנהלת את הבית שלה לבד
on and off

בגן אחד שבדקנו לבלונדה הייתה ילדה בת 4 ששני ההורים שלה נסעו לחו״ל, הסבירו לנו שאם שני ההורים חיילים והם יסעו בתורות אז הם לא ייפגשו לעולם ולכן החליטו לנסוע בו זמנית

בכיתה של הבעל יש חיילת שהשאירה את הילדים שלה במקום אחר כדי לבוא ללימודים הצבאיים כאן.

תמיד חשבתי שבעל שמגיע הביתה רק בסופי שבוע או במקרה הגרוע כל סוף שבוע שני זה סוף העולם (רוב הזמן:)) עד שפגשתי את נשות הקבע האמריקאיות.

והתברר לי שזה לא רק בסדרות טלוויזיה. החיים האמיתיים של המשפחות הצבאיות האמריקאיות הם לא פשוטים בלשון המעטה.

כל חייל נוסע כמה פעם למה שנקרא כאן: deployment , זה השירות הקרבי שלהם, והוא תמיד באיזה יעד ״אקזוטי מבוקש״ באסיה/אפריקה/אי בודד בקיצור מהמקומות שזורקים עלינו טילים לרוב...וחם וחולי כמובן.

המינימום זמן שהם נוסעים הוא כ8-10 חודשים אבל לרוב זה סביב ה14-16 חודשים.

הנשים והילדים נשארים כאן, בבית, ומנסים לנהל חיים רגילים,לנהל מערכת יחסים בסקייפ ובטלפון ולהסביר לילד בן השנתיים שלהם שהאיש במחשב אמור להיות האיש המרכזי בחייהם בשנה הבאה כשהוא ישוב.

תוסיפו לזה את העניין שאף אחד לא גר פה קרוב למשפחה שלו, הם עוברים דירה בין בסיסים ברחבי ארה״ב כל כמה שנים וקיבלתם מתכון בטוח למשהו שאני לא בטוחה שאפשר לקרוא לו חיים, וכל זאת כמובן כדי שארה״ב והצבא שלה ינסו לתקן (לטענתם) את כל המדינות חור האלו בכל העולם ולנסות לגרום להם להפסיק להיות סוררות... ובכן, בהצלחה.

אני אקח איתי חזרה הביתה את ההרגשה שאנחנו משפחה מתפקדת לחלוטין (הי, הכל יחסי בחיים,לא?), שהכי כיף לגור במדינה קטנה כי תמיד מישהו שאתה מכיר גר באזור שלך או ביישוב שלך ויש עזרה, ושלדעת שאתה מקריב (אני מעדיפה לקרוא לזה השקעה לטווח ארוך) זה למען המדינה שלך ולא עבור אף אחד אחר.

אתמול בערב קרה דבר מרגש, הבעל של דניאל השכנה חזר מאפגניסטן, אחר 11 חודשים, חודשיים לפני הזמן המתוכנן, ופגש את הילדים שלו, אלה וג׳ון בשדה תעופה, אמא שלהם עשתה להם הפתעה, הם לא ידעו מי מגיע. עקבתי אחרי כל פוסט שלה בפייסבוק ביממה האחרונה באדיקות והינה זה הגיע.

ואני, אני מחכה בסבלנות שהדלת תיפתח לפגוש את השכן החדש, בינתיים אני מבסוטה על השלט.

Welcome home שכן!

Dorothy in wonderland 

 הד״ר שלי לעתידנות אומר שאנחנו המדינה המערבית עם אחוז הילודה הגבוה בעולם, וגם השנה הפתענו... עלינו מ2.7 ילדים ( מתה על החצי ילד, אפשר כזה?)
ל-2.9 ( ואל תגידו לי שזה ערביות כי זה נתון של רק יהודיות, ואל תגידו לי זה חרדים , כי אנחנו מפגיזים בילדים, גם התל אביבים שבינינו ...) ובקיצור 4 זה ה-3 החדש.

אז מה נצפה ממדינה שהאחוז הילודה בה מרקיע שחקים?

איזה ג׳ימבורי בכל קניון? איזה דיאדה בנמל תל אביב? איזה משפחתון עם מצלמת וידאו שאוכל לעקוב אחרי העולל מהעבודה (אחרי שנפרדנו בגיל 5 חודשים)?

כן, זה מה שרציתי, היה נראה לי דרישות סבירות, עד שבאתי לארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות וגיליתי שגם אם עושים ילד אחד ( או שניים עם התפלק לכם) מקבלים פה הכל תחת ההגדרה המפוצצת:" family friendly", והחיים ממש יותר פשוטים:

אז מה אם על הלחצן האוטומטי שיש על כ-ל דלת שראיתי פה יש סימון של נכה, זה ממש עוזר לי לעבור עם העגלה, ובארץ אני יאבק בדלת שעה עם הגב שלי

אז מה אם החופשת לידה פה כל כך ארוכה ואין מערכת חינוך עד גיל 5, כי זמן איכות עם ההורים זה חשוב לתהליך הסוציואליזציה (לאחר מכן 5 שנים פסיכולוג לתיקון העיוות), הכי טוב משפחתון מגיל 5 חודשים ככה הבלונדה למדה לאכול קוסקוס ואני לא עשיתי כלום

אז מה אם בקניון / מסעדה/ שדה תעופה יש תמיד שירותים שכתוב עליהם family room ( חלום חיי המשפחה שלי הוא הרי להשתין בחברותא עם ילדיי..)

אז מה אם תפליק קלות לילד שלך ברחוב יבוא שוטר ( עם כל המדים המפוארים שלו) ויעצור אותך, לפעמים זה מגיע לה

אז מה אם יש כיתות של 12 ילדים בלבד ולמורה יש כל כך הרבה זמן אחד על אחד עם הילד שלך שהיא כל הזמן רוצה לדבר איתך על ההתקדמות שלו ( ואתה מת לעוף הביתה), מורה שמקדיש לך זמן כל יום אחרי הלימודים לדבר על הילד שלך זה over rated!!!!

אז מה אם תמיד המדרכה תהייה ישרה ולא בשיפוצים מתחת לבית שלי לשנה ורבע, אם כל מכונית עוצרת תמיד בכל פעם שאני רק אראה התעניינות לחצות את הכביש ( ובסוף אתחרט כי זה מצחיק אותי), אם כל אדם ( להוציא בני נוער, הם סובלים מאוטיזם חברתי כלפי העולם החיצוני גם פה) רץ לפתוח לי את הדלת, לסחוב לי את העגלה, אחד פעם התנדב להכניס לי את הבייבי לרכב ולקשור אותו (זה היה קצת weird), לסחוב לי את הקניות זה עניין יומיומי.

והשיא הוא שחשבתם שאחוז הסבתות הפולניות בארץ הוא הגבוה ביותר במדינות המפותחות? שוב טעות, (הנה רעיון לבדיקת נתוני הלמ״ס) בארה״ב לא רואים אותנו ממטר בעניין הזה... אני מתחילה לפחד שהבייבי יגדל ויחשוב שהעולם מורכב מאנשים חייכנים , מקומטים קלות, עם שיער לבן וכלב קטן כי כ20-30 כאלו פונים אליו ביום בבקשה לחיוך...והם לא מוותרים, מזל שהוא משתף פעולה בדרך כלל...

ואחרי כל זה, הם עדיין עושים ילד אחד או שניים ... ואנחנו..

אז זה כנראה משהו אחר , 

אני מכריזה בזאת על פתיחת תחרות חיפוש אחר המוג׳ו של המשפחה הישראלית המורחבת

וכל המוצא אותו נא לחלוק 

זה לא יפה

Dorothy in wonderland

אידיליה משפחתית בהתגלמותה?

עכשיו שנגמר היורו והאולימפיאדה ונאלצתי לראות אותם מזווית הטלוויזיה האמריקאית החלטתי שהגיע זמן להתעניין קצת בספורט המקומי ( בכל זאת לחכות למונדיאל הבא בעוד שנתיים זה המון זמן)

הספורט השולט פה הוא הפוטבול. לכל עיר יש קבוצה ולכל אוניברסיטה יש קבוצה וכל התושבים בטירוף עליה ( לא כמו בארץ שירושלים הם אוהדי מכבי...) ויש להם ליין שלם של חולצות, כוסות, מחזיקי מפתחות, כובעים, כיסויים להגה של הרכב, בגדי גוף לתינוקות ומה לא.

כל אמריקאי מצוי מניף בכניסה לבית שלו 2 דגלים: אחד של ארה״ב כמובן (תזכרו אסור להפנות לו את הגב) והשני של הקבוצות ספורט שהוא אוהד.

לפני כל משחק כולם נפגשים בחנייה (ולא מדובר על משהו בגודל של איצטדיון כפר סבא...), יושבים על כיסאות ( מתקפלים שהביאו מהבית -פק״ל ברכב) שוטים בירה למוות ( כי אסור להכניס פנימה) ואז מתיישבים באצטדיון מפלצתי בגודלו, כולו בשמש, וצופים בכמה שעות של שיעמום גמור של אלימות אמריקאית טיפוסית. גם כן תרבות יום א׳.

אבל אז הסתבר לי שהם באמת אלופי ענפי הספורט המטופשים! נגיד וישכנעו אותי שפוטבול זה ספורט ראוי ( ולא רק דרך לקבל מלגה לקולג׳), נגיד וישכנעו אותי שבבייסבול באמת קורא משהו וזה מעניין ולא רוב הזמן יש בחור במרכז המגרש שמחזיק כדור ביד ומתרכז ( שמציגים את המשחק בסרטים הוא הרבה יותר מעניין) ונגיד וישכנעו אותי שלרוץ כל בוקר ב 5:30 10 ק״מ זאת דרך חיים שפוייה, אבל יש כמה ענפי ספורט (ואני בטוחה שעוד רבים יצוצו להם בהמשך) שהם הזויים מידי, לכן לדעתי התפתחותם נעצרה בגבולות אמריקה ....

למשל סקי על גלגלים, הרי ברור שבעונת החורף צריך להיות בכושר כדי לעשות סקי ( כולה מצליחים, במקרה הטוב, להשחיל שבוע סקי בשנה וגם זה, אם אין לך ילדים קטנים ונדפקת, ולא נשכח כמה דולרים מיותרים...), אז מה אתם מתאמנים כל השנה לשבוע סקי בכריסטמס?!

למשל פליקר בול- להלן ענף ספורט אמריקאי צבאי ובו שתי קבוצות משחקות פוטבול אך הן אינן מנסות תפוס את הכדור המסורתי אלא... פריזבי...ואיך נודע לי על הספורט המתוחכם..? ראיתי שהקצין מספרד מפוצץ כולו בפנים ושאלתי מה קרה לה. והינה התשובה: פליקרבול( זה מה שקורה שספרדים חושבים שהם יכולים לשחק כל דבר כי יש להם כדורגל טוב...)

סקרנותי גברה ושאלתי את חברתי וונדי (מהולנד) מה זה השטויות האלו פליקרבול?!? והיא סיפרה לי ,בתמורה, שבהולנד יש משחק יותר טוב... אני אנסה לכתוב את זה בלי לשבור את האצבעות: מרדנבול...מעין משחק כדורסל, כאשר עם יד אחד מנסים לקלוע לסל ועל היד השנייה יש... כפפת אגרוף , למקרה ומישהו מנסה לעצור אותך (או שסתם אתה במצב רוח קרבי הבוקר) אתה ראשי לחבוט בו עם כפפת האגרוף שלך..outch!

אז אימצתי את התאים האפורים שלי וניסיתי למצוא איזה ענף ספורט שמאפיין רק אותנו, משהו ייחודי, בטוח יש משהו אמרתי לעצמי, שמשחקים אותו רק בארץ...שאף אחד אחר לא שמע עליו וגם אני אוכל להשוויץ בספורט המתפתח בארץ, וכמה אנחנו יצירתיים...ולאחר חשיבה ממושכת (לא מאוד האמת..)
הגעתי רק לתשובה אחת: מטקות.

וכשהגיע השלב שהייתי צריכה להסביר מה זה מטקות ולהלן השתלשלות השיחה:

אני: " זה בעצם שני אנשים עם מחבטים"

הם: " כמו טניס?"

אני : "לא ממש, המחבטים הם מעץ, בלי רשת, אטומים"

הם:" כמו פינג פונג?"

אני: "לא, הן יותר גדולות בהרבה והכדור עשוי מגומי"

הם: "אז מה החוקים?"

אני: "אה..אין ממש, צריך להתמסר ושלא ייפול, זה עושה די הרבה רעש מעצבן (נסו לדמיין אותי מחקה רעש של פק,פק,פק)"

הם: "אין חוקים?! ויש ליגה?"

אני: "אני לא יודעת, משחקים את זה בעיקר בים ואין רשת בין שני השחקנים"

הם: "אין רשת???, טוב..."

אני: "....."

אולי הייתי צריכה לחשוב על משהו יותר טוב ...

המלצות יתקבלו בברכה במערכת...

dorothy in wonderland

המסקי הלאומי? 

מי לא חלם להיות בחבורה של ברדנון וברנדה (ולצעוק דונה מרטין גרדיואייט!), שיהיה לו לוקר בדגראסי, לשבת ליד קלי קפובסקי, להשתתף באיזה ישיבה במרתף עם הייד, ג׳קי וקלסו, להיכנס לדוסון וג׳ואי דרך החלון באמצע (עכשיו היא גרושה ברקי), ולשבת בבריכה בוילה של מריסה ( כל מי שלא הבין, מתנצלת אבל שוב צאו למחקר מקיף ותחזרו...) 

 ולכולם חלק חשוב ובלתי נשכח בחייהם ( כלומר התישו אותנו בערך 6 פרקים סביב הנושא)היה נשף הסיום שלהם.

אירוע מכונן שכל תיכוניסט רוצה/ חייב/ נאלץ לעבור.

אולי בגלל זה חשבתי שנשף לציון סיום התיכון הוא חובה ( טוב אולי גם בגלל שאהבתי מסיבות...) והייתי בצוות המארגן.

ואכן היה לי כזה, ואפילו צריך להודות היה די טוב ( לעד ישראלים ידעו לעשות מסיבות הכי טובות) אבל בכל הנוגע לקיטש האמיתי של המקורי, לא היינו בכיוון. איפה ההזמנות הזהובות, השלטים עם הנצנצים בכניסה, כדור הדיסקו המסתובב, הlive band שתמיד מנגנת שירים שאף אחד לא מכיר ומשום מה הקהל מרוצה בכל זאת ( בארץ זה לא היה קורה), הכתרת המלך והמלכה ( טוב זה קצת מגוחך בכל זאת), הלימוזינות, החדרים במלון ( דונה השובבה הזאת...), וכמובן הטוקסידו, השמלות, התסרוקות - זה קיטש רציני, כמו שצריך.

השבוע, 15 שנה באיחור אופנתי, הייתי בנשף האמריקאי הראשון שלי, כמו בסדרות טלוויזיה, כמו שרק האמריקאים יודעים לעשות.

מלון Marriott, בכניסה עמדת צילום לזוגות ( מאין חובה, וגם עולה כסף$&@!), בר משקאות ( די מעפאן, מתגעגעת לפיג׳ שלי) , הופעה ייצוגית בלבד ( נרמז לנו ששמלה קצרה זה לא מקובל, למרות שכל האמריקאיות באו עם קצר בכל זאת), מוזיקת רקע שהייתה מרדימה מעלית, שטיח ריצפה מזעזע ( כמו בכיליון תל אביב), מלא אנשים ״מכובדים״ שאתה לא מכיר. ומה בלו״ז: קוקטייל, ארוחה, נאום ועד נאום, קצת סגידה לדגל האמריקאי( ידעתם שאסור להפנות לו את הגב שהוא יוצא מהחדר???) בין לבין ומסיבת ריקודים עם Dj אית, שגרמה לנו לרקוד במעגל ( כן כמו בדיסקו במקלט בכיתה ו׳), ריקודי שורות כמובן ( בכל זאת mid west), וסגירת הבסטה בשעה 23:00 ( שלא יקראו למשטרה, זה לא כמו אצלנו ,פה הם באמת מפחידים).

ולהלן מסקנות הועדה עם הממצאים הוויזואליים הרלוונטיים:

1. בגיל 18 אתה מחזיק יותר זמן בריקודים על עקבים

2. כל הגברים נראים טוב בחליפת מדים ייצוגיים

3. ללבוש את השמלה שלבשת לחתונה של אחיך פעמיים (ואף אחד פה לא ישים לב) זה באמת לדפוק את המערכת

4. אין כמו מסיבות בישראל, נטולות כל הקיטש, סורי דילן

ולהן הממצאים: 

1. תמונה של הזוג המלכותי

2. תמונה של הנשף המקורי ( רואים דימיון בשמלה, ???)

3. וידאו מפדח של ריקודים השורות

Dorothy in wonderland

והוידאו המפדח מהריקודים

http://youtu.be/ZtArBxj-M6I