DOROTHY IN WONDERLAND

המדריכה קראה לי לצאת מהמאהל וללכת לכיוון החנייה. כמובן שלא התקשבתי לה. הייתי תשושה מלילה מלא משחות שיניים על הפנים, אש לילה, צ'יזבטים, קשקושים, פחד מהשירותי בול פגיעה ביער ומה לא. ככה זה בנוער העובד. אמנם זכיתי להיות בתנועה רק שנה אחת אבל אני זוכרת אותה טוב - טיול סוף השנה למחנה בכרמל היה השיא של השנה. החברים, ששמעו שאני הולכת, באו אחריי, לא כל כך ידעו מה לעשות, והאמת גם אני לא, אני רק זוכרת שלא רציתי ללכת, ואז בין העצים ראיתי את אבא שלי. חיבוק אחרון לשתי חברותיי שני ואילנה (שאין לי שמץ היכן הן היום), החלפת מבטים אחרונה עם דניאל (שידעתי שהיה מאוהב בי), והדמעות החלו לזלוג. אבא שלי הרים אותי על הידיים כמו תינוקת והתחיל ללכת לכיוון החנייה, כי לא ממש הסכמתי ללכת לבד. מבין הדמעות והכתף הרחבה שלו , מתרחקים לאט לאט, ראיתי את החברים שלי עומדים ומסתכלים עליי, לא יודעים מה לעשות, כמה אתה כבר מבין שאתה בכיתה ה'.

קיץ 1991 - נסיעה לשליחות מספר 2 של 4 שנים

הסלון התמלא בחברים שלי, לא נוף חריג להורים שלי לאור ה-3 שנים הקודמות, הבית שלנו תמיד היה פתוח לכולם וכל חבריי בילו בו זמן רב. חלקם ישבו על הספות, חלקם על הריצפה, חלקם יצאו למרפסת. קצת קישקושים של דקה אחרונה, כמה דקות אחרונות לבד עם החבר בחדר, והקריאה שצריך לרדת למטה. ירדנו כולם למטה והרכב כבר חיכה. חיבוק אחרון לכל אחד ואחד. ואז החלטתי להתנגד, למרות שכבר ניסתי הכל, התחננתי לפני, ביקשתי להישאר, לגור אצל אחרים, לעבור לפנימייה, רק את הקיץ, בבקשה...אבל לא הייתה ברירה. בכוח הכניסו אותי הסטרית לרכב שנסע לשדה תעופה. כולם עמדו שם והסתכלו עליי דרך החלון האחורי של הרכב, מתרחקת לי. לא ידעו מה לעשות , מה אתה כבר מבין בכיתה ט'.
שנים אחרי זה פלומה, חברה של ההורים שלי, שהייתה עדה לרגע, סיפרה לי שכאדם מבוגר זה היה אחד מהרגעים הנוראיים בחייה והיא לא תשכח אותו בחיים. גם אני לא.

קיץ 1995 - חזרה לארץ משליחות של 4 שנים

האולם היה עמוס, ממש עמד להתפוצץ, לא ניתן היה להיכנס בלי כרטיס. חשבתי שיהיה יותר מתיש אבל באמריקה כמו אמריקה, הכל מתוקתק להפליא. טקס סיום הקורס היה מכובד מאוד, אפילו נחמד מאוד. הבעלים ישבו באזור שלהם ועלו על הבמה לקבל את התעודות שלהם אחד אחד. כמה מילות מגרנל זה ואחר. והשמעת "המנון היחידה" של כל חיל. ונגמר. ישבנו ביחד, כל השעה וחצי הזאת וניהלנו שיחה רגילה לחלוטין. בשניה שהסתיים הטקס כולם קמו ונהרו החוצה, אלפי אנשים. נשארו לשבת קפואות במקום. זהו? הינה עכשיו מגיע שוב, חשבתי לעצמי. הצלחתי להחזיק את עצמי כמה דקות, אך ברגע שקמנו לצאת אגת (הצרפתיה) פרצה בבכי...מפה הדרך לבכי הסטרי של 7 בנות היתה קצרה ביותר. נדחפנו לנו החוצה מהאולם ומצאנו לנו פינה. הסתכלנו אחת על השנייה, מנסות להבין איך להתמודד עם הסיטואציה. והינה אני שוב בת 11, שוב בת 15, חסרת אונים אל מול פרידה שאני לא מוכנה אליה בשום צורה. מי חשב שאקשר כל כך , מי חשב שזה יהיה כל כך מורכב לחזור הביתה, מי דימיין שבכלל יהיו לי רגשות מעורבים. 

נעמדנו יחד, החברות הטובות, לתמונה אחת אחרונה, אחרי כל התמונות הקבוצתיות שעשינו כל השנה, כולן מיבבות לגמרי, ובאמת שניסיתי לעשות חיוך, עשיתי מאמץ על, אבל לא יצא. קשה מאוד להפנים שכל אחד חוזר למדינה שלו, חלקן קרובות יותר וחלקן מהצד השני של העולם.

לאחר מכן החל סשן חיבוקים ארוך וקשה עם כולם. See you soon, הן כולן לוחשות, כי זה מה שנשות הצבא האמריקאיות למדו אותנו שאומרים במצבים כאלו. ואז פרידה.

הפעם אבא שלי לא לקח אותי על הידיים, וגם לא דחף אותי לרכב בכוח, הפעם היה יותר קשה, כי הלכתי לבד.

יוני 2013 - חזרה לארץ אחרי שנה אחת בלבד בקנזס, ואני בת 32, ונשבר לי הלב, מסתבר שזה הרבה יותר קשה כמבוגר.

אבל יש אור בקצה המנהרה...והוא, שבעוד פחות מ48 שעות, אהיה בבית, אקבל חיבוקים מכל מי שהתגעגעתי אליו כל כך,

ואני מקווה, שזאת הפעם האחרונה, לחיים האלו, כי די מיציתי את העניין.

אין לי תיעוד מהפרידות הקודמות, אך הפעם, בלילה שעברתי על התמונות ראיתי שצילמו אותנו מהצד...ואולי, עדיף היה שגם הפעם לא היו לי תמונות וזה היה נשאר כזכרון בראש שלי בלבד.

DOROTHY IN WONDERLAND

So we packed a few clothes, a lot of food (you never know how many miles you're gonna drive with nothing on the way) and our French and Danish friends, and we hit the road to the middle of nowhere - or by his real name: South Dakota. 

Not once we heard stories from Foreign soldiers that were deployed to the Middle East that when they had a few days off  (you don't really work when you are helping the UN forces...) they were running away from Lebanon, Egypt or Jordan to us, and they all describe the experience the exact same way: "time traveling" - when you cross the border from Sinai and you drive to tel Aviv it's like you're Mickeal J fox in Back to the future 2.

Same thing happened to us when we crossed the border from IOWA to South Dakota - you are entering twilight zone of the far west, (more like back to the future 3). Suddenly everything you know about old cowboy villages  comes alive and all around you is like an episode of the old stupid TV show: Deadwood.

Beside the 1880 trains station (we have old trains too...), the Billy the kid far west village (like a Hollywood movie set), a huge palace made of corn (that one was really weirdo..), the nature around was beautiful, all green (I thought it was a desert - but that's what I think about all the states around I haven't been yet), cows and farms...the commanders said it looks like the Golan heights...

then we got to Mount Rushmore - I have to say that the guy who sculpt this was fucking crazy, but beside that it was pretty impressive, not that I think that any of our prime minister should ever get their face on a any mountain, ever, or any president (although I like Shimon), maybe Aviv Geffen?...anyway...after making a fool of ourselves trying to produce a movie for Mr. Onion  (love it in English!!) we continued to our second main destination.

:And then it hit me... there are 2 options to what's happening to us

A. we have everything the Americans have in 50 states in one small great country and there's no need to go )anywhere else.... (Hahaha, very funny, I know

So after adding 3 more states to our map (IOWA, NEVBRASKA, SOUTH DEKOTA), I have an announcement

We are sooooo ready to go home

I'm proud of my new title: Home sick Dorothy

Dear friends, my brain is mashed potatoes from all of this, I am coming back

Next time I'm back to write in Hebrew I promise

It was just sitting in my head in English...you will excuse me...

It's the finale countdown...20 days to go

Dorothy in wonderland

כמו לבקר את אבא בבה"ד 1


אמא מצאתי את חלבלוב הביצות

WHERE IS MARTY MCFLY??