כשעצוב לי וכואב,
אני נזכר בך ואוהב.
כשהעולם אכזר ומר,
עוד אחייך, כשבך נזכר.
ליבי גדוש באהבה,
גם אם לא הקדשת לי מחשבה,
גם אם מעולמי פרחת,
מליבי עוד לא ברחת.
כשקר את מפיצה בי חום
כשחושך מאירה בי יום
וכשלשקט אסתגל
אשמע בליבי את צחוקך המתגלגל
מבחינתי עודך, הינך,
והעולם כבר מזדכך,
גם בשמיים חשוכים,
עינייך הן כוכבים מחייכים.
ובכל פעם שמאיר יום,
רוח לוטפת את פני בחום,
נושם עמוק ובך נזכר,
ליבי נשבר,
כבר מאוחר.
אמנם קיבלתי תגובות אוהדות למדי בפוסט הקודם לגבי רעיון השוררות, אך אני עודני מהסס. לדעתי השיר הזה שכתבתי ללילי לרגל יום האהבה היהודי מאוד בוסרי... עלי להתמצקע בתחום לפני שאגיש את מועמדותי למשורר הבית סיפרי של הוגוורטס. עוד אין ביכולתי לכתוב שיר שיכבד את טקס המיון, אף אם, לדעתי, לא יזיק לה, למצנפת, קצת לגוון.
אני משוכנע שלכל צוות ההוראה, תלמידי הוגוורטס ושאר שוהיו החוקיים יותר או פחות, נמאס לשמוע שוב ושוב שירה על הקמת הוגוורטס. אמנם על התלמידים החדשים לדעת את ההסטוריה, איך אין זו סיבה שכולנו נסבול בעתיים לנצח. מדוע שלא ילמדו את זה קודם לכן במהלך החופשה? איני מאמין ששוב המורים סובלים בשל עצלותם של תלמידיהם!
אמנם נראה כי זה גורלינו, אך ככל שנוקף הזמן ושנת הלימודים הולכת וקרבה, כך הרעיון למהפיכה הולך ומתגבש במוחי. אם לא משורר, מהפכן אהיה, אך הייתי משתוקק לשלב בין השניים.
ויהי כן, במידה ואגלה כשרון שוררות נסתר אמיתי בקרבי. חושש אני כי כשרון חבוי זה לא הבשיל במלואו. אשמח לקבל את חבת דעתכם על שירי הראשון.
תודה רבה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פרופסור סוורוס סנייפ, המורה לשיקויים