עולם מדיו

הייתי היום בים ונשרפתי. עכשיו כואב לי כל הגוף.

אמור היה להיות לי אימון ריצה של שני קילומטרים מחר, ואני יודעת שאני לא אעמוד בו, אז השגתי פטור מהמאמן.

מזל שהוא ישנוני עכשיו כי אחרת הוא לא היה מביא לי. בטח נתן לי כדי להיפטר ממני ולחזור לישון D:

זה היה אחד הימים הכי מקסימים שהיו לי.

נפגשתי עם הידיד הכי טוב שלי שהוא כמו אח בשבילי היום בת''א. 

משם, אנחנו נסענו אליו לחולון לבית שלו. 

היה לי פשוט כיף, היינו מחובקים אולי שעתיים על המיטה שלו, זה היה כל כך כיף ומרגיע. אחרי המון זמן, הרגשתי שאני לא לבד. אני פשוט הייתי מאושרת. 

אחרי זה יצאנו קצת לטייל באיזור שלו, היינו בגן הרצל, קניתי לעצמי סופסוף קופסאת סיגריות, בגלל שלא היה לי מצית, הוא נתן לי את אחד המצתים שהיו לו. אני חושבת שאני אשמור על המצית הזה יותר מאשר על כל דבר אחר שיש לי. חח..

אחר כך הוא ליווה אותי לתחנת אוטובוס של קו 89 שמגיע לתחנה מרכזית בת''א, ומשם כבר נסעתי הביתה.

האמת שנסיעה שהייתה אמורה להימשך 50 דקות, נמשכה כמעט שלוש שעות בגלל פקק נוראי שהיה בין מחלף חולון ועד יבנה. 

בכל השלוש שעות של הנסיעה המקוללת הזאת, אני חשבתי עליו.

הוא הבטיח לי שלעולם לא ינתק איתי את הקשר, אני לא יכולה לתאר כמה שהייתי מאושרת איתו היום.

כל כך חבל לי שאני רואה אותו פעם במליון שנה, אבל אם המצב היה אחרת והייתי יכולה לראות אותו בתדירות גבוהה יותר, הפגישות שלי איתו היו מאבדות מהמשמעות שלהן. והמשמעות שלהן כל כך ענקית בשבילי.

אני פשוט מאושרת ויש לי חיוך דפוק שמרוח לי על כל הפנים וכנראה שלא ירד משם בימים הקרובים (:

"אבל אמא, למה את מכריחה אותי?" אני שואל אותה בקול חנוק ומובס בזמן שהיא שמה עלי את האזיקים על הידיים ואז גם על הרגליים. 

"כי אני לא רוצה שתברח, אני לא רוצה שתמות." היא אומרת לי בקול קפוא עם דמעות בעיניים ואני לא מסוגל להתנגד. אני פשוט יושב בלי לזוז על הספה בסלון ונותן לה לאזוק אותי. 

"אני לא רוצה שיראו אותי ככה." אני אומר לה והמחסום של הדמעות פורץ.

"אם אתה רוצה לצאת מהבית, אין לך ברירה." היא אומרת ובקושי מצליחה למתן את הכעס שהיה בקול שלה. היא נעלה את האזיקים ווידאה שאני לא אשתחרר בכוחות עצמי. היא עזרה לי לקום על הרגליים אחרי שהיא ווידאה שהאזיקים ברגליים שלי מעודכים מספיק. השרשרת הייתה כל כך קצרה, בקושי יכלתי ללכת, האזיקים כל כך הגבילו אותי. יצאנו מהדירה הקטנה, שאותה אמא נעלה במפתח שהיה תלוי באותו צרור מפתחות ביחד עם המפתחות מהאזיקים שהיו עלי. 

המעלית הגיע ונכנסו לתוכה. במעלית עמדה ילדה קטנה, עם שיער בלונדיני זוהר שהיה קלוע לשתי צמות על ראשה, היא לבשה שמלה פרחונית ונעלה נעליים כמו של בובות. 

הייתי שומר עליה פעם, משחק איתה, רץ אחריה, הילדה הקטנה הזאת היתה כל העולם שלי. ועכשיו היא עומדת מולי, מביטה על הידיים שלי, ומפחדת לדבר איתי. כשהגענו לקומת הקרקע, הילדה הקטנה נשברה וחיבקה אותי. היא הגיע לי עד המותניים, ליטפתי את הפנים הרכות שלה עם קצה האצבע, משתדל שהשרשרת של האזיקים לא תגע בה. 

"מתי תשחק איתי?" שואלת בתמימות, ואני מבטיח לה שבעוד כמה ימים. היא מתנתקת מהחיבוק ורצה לגינה של הבניין. אני מביט עליה, על העולם החופשי של הילדים הקטנים. 

הלכנו לכיוון המכונית שלי, יותר נכון להגיד שאמא הלכה ואני דשדשתי מאחוריה. התישבנו במכונית, אמא חגרה מסביבי את חגורת הבטיחות והתיישבה ליידי במושב הנהג. אמא נהגה במכונית שלי לכיוון לא נודע שהיא לא אמרה לי מהו. אני רק יודע שהאזיקים הכאיבו לי, שורשי כפות הידיים שלי צרבו מכאב, האזיקים לחצו לי, אבל לא אמרתי אף לא מילה.

וככה היה כל יום, במשך כמה שנים. אותה שיגרה. שרק כשאני בשירותים הידיים שלי משוחררות, וכשאני מתקלח אז גם הרגליים. בלילות אמא השאירה אותי כבול באזיקים, שאני לא אברח כשהיא לא תשים לב. היא הייתה נועלת את דלת החדר שלי מבחוץ ומשאירה אותי לבד בחדר.

אני יודע שהרעש של השרשראות מהאזיקים שלי היו מפריעים לה בלילות, אך היא מעולם לא התלוננה. כאילו ככה הכול אמור להיות. 

בשלב מסויים, התרגלתי לאזיקים, התרגלתי לתחושה הלא נעימה והמכאיבה שהם היו משאירים עלי כל הזמן. כשאמא הייתה משחררת לי את הידיים ואת הרגליים מידי פעם, הרגשתי שהאזיקים חסרים לי. החופשיות שהייתי מקבל הייתה לא נעימה לי, התרגלתי להגבלה, לתנועות הקטנות, המדודות שהאזיקים גרמו לי לעשות. שכחתי איך רצים, איך קופצים. ידעתי רק ללכת בצעדים קטנים ומידי פעם לעצור כדי לא למעוד וליפול. שכחתי איך מנגנים בגיטרה, איך מציירים, איך מכינים אוכל. ידעתי רק לרשום כמה מילים בכתב לא מובן ולהקליד באיטיות במקלדת של המחשב הישן. 

שכחתי את כל האנשים שפעם החשבתי לחברים שלי והכרתי רק את הדמויות מהרוזן ממונטה קריסטו. 

גם היו היה כמוני, מוחזק בתא קטן בלי אור שמש במשך 18 שנים, אבל הוא השתחרר, הוא אהב את החופש.

ואולי גם אני אוהב אותו אי פעם, אם אני אזכה לגעת בו.

פעם אחת, אמא שחררה לי את האזיקים באמצע יום, כשלא רציתי ללכת לשירותים ולא רציתי להתקלח. היא הורידה ממני את האזיקים של הידיים וגם את הרגליים. אני עיסתי את שורשי כפות הידיים והרגליים. ההרגשה הייתה מוזרה, קלה יותר.

"שבע שנים." לחשה לי והדמעות ירדו מהעיניים שלה. "שבע שנים שאני שללתי ממך את הכול."

"לא, את עזרת לי ליצור עולם חדש, עולם שבו אני יודע מי האנשים שאפשר לבטוח בהם ומי לא."

"אבל אתה חופשי, ליצור עולם אמיתי, לא רק במחשבות."

"תודה." לחשתי לה וקמתי לחבק אותה, אחרי כל כך הרבה זמן, החיבוק שהבאתי לה, היה חזק ואוהב. 

"לך." אמרה ונשקה לי בלחי.

אני יצאתי מהדלת של הבית הקטן, ולא חזרתי לשם יותר. לא רציתי לחזור לתוך המקום ששימש לי בתור כלא במשך שבע שנים. רציתי להיות חופשי, לשכוח את העבר ולהתחיל חיים חדשים.

בלי האזיקים שהחזיקו אותי כל כך הרבה זמן.