יוצאת לדרך חדשה

אז הורי כאן והחגים כאן והסבתאות האינטנסיבית של השבוע שעבר הושהתה במעט עקב סוף השבוע הארוך ארוך הזה של ראש השנה.

השיא של השבוע היה ביום חמישי, בו הנכד הבכור נשאר לישון כאן. הוא מתוק והוא גאון והוא הכי שבעולם והוא גם מצליח להתיש עד היסוד ארבעה מבוגרים (אנחנו והורי) ולהפעיל אותנו ביד מיומנת, חביבה ורמה.

כאשר בתי וחתני הגיעו עם התינוק לקחת אותו הביתה ביום ששי בצהריים, הייתי כבר כל כך מוצפת שלא הבנתי מדוע הם נשארים ומפטפטים ובסוף הלכו רק לפנות ערב......רציתי לנוח, רציתי את השקט שלי - הספיק לי.

מצד שני כאשר לא ראיתי אותם בכלל בשבת, התגעגעתי מאד, והסתבר שגם הוא (הגדול כמובן) התגעגע אלי - וכאשר נפגשנו אמש בארוחת החג (שתודה לאל לא אנחנו ארחנו), הוא כל כך שמח שזה באמת היה שווה הכל.

הוא היה כמובן מסמר הערב, אפילו אחרי שהתינוק התעורר לאכול וגיסתי התנדבה כמובן למלא את המשימה בשמחה רבה - אחייניותי ישבו משני צידיה ולא הפסיקו לצלם אותו (בסמרטפון כמובן), אבל עדיין הגדול היה במרכז הענינים.

מעניין איך יהיה כאשר הקטנצ'יק יגדל קצת ויתחיל למשוך תשומת לב משלו.

הורי כאן, כבר הזכרתי, וזה כיף גדול - וגם קצת מעצבן לפעמים , הרבה פחות מפעם. אמי לא מעצבנת בכלל, שום דבר אצלה כבר לא מקפיץ אותי - זה ממש מדהים. אבל אצל אבי אני בכל פעם מחדש נזכרת בתחושות מפעם, לפעמים של שנאה ממש. וזה מצחיק כי אני דומה לו בהרבה דברים - או אולי דווקא בגלל זה. דומה ולא דומה. קשה להסביר מה בדיוק משגע אותי אצלו. 

לפעמים אני (ברשעות לא אופיינית) מדמיינת לי איך היה אילו היא היתה כאן לבד - אבל מזכירה לעצמי שחלק מהאופי שלה נובע מהחוזק והתמיכה שמקבלת ממנו (או חושבת שהיא מקבלת ממנו). 

ראיתי את זה יותר מדי טוב אצל חמי, ז"ל. רק אחרי שהוא התאלמן הבנתי כמה מתוך האישיות שלו נבע ממנה, מהאישיות שלה, מהיוזמות שלה, מהתמיכה המוחלטת שלה. אחרי שהיא הלכה, הוא נבל, פשוטו כמשמעו. התכנס בתוך עצמו, איבד את הרגישות לאחרים - משהו שהוא היה כל כך מפורסם בו. התברר שזה הכל הגיע (מאחורי הקלעים) ממנה כל השנים. מדהים, לא?

טוב, אז היום הורי מבקרים אצל אחי , ובעלי בחופש לשם שינוי (הוא עובד בשבתות ולפעמים גם בחגים) אז במקום לכתוב אנצל את הזמן להיות איתו

שנה טובה ומתוקה