יוצאת לדרך חדשה

כשאנחנו היינו קטנים, ואפילו כאשר ילדינו היו קטנים, לא חושבת (לפחות לא זוכרת) שהיה מושג כזה : להציב גבולות.

אבל עשינו זאת, ועשו לנו זאת - הציבו לנו גבולות. הורינו, מורינו - לא יודעת אם היה לזה שם, אבל זה היה קיים - ובגדול.

כבר בדור של ילדיי שמנו לב שה"גבולות" שאנחנו מציבים להם שונים מאלה שהורים אחרים מציבים.

חלק מחברינו קראו לנו "ספארטה" - ואמרו שאנחנו מחזיקים את הילדים "קצר".

האמת שאיני יודעת מה מתוך זה היה חינוך טהור, פדאגוגי ומודע - להציב גבולות, להיות בהירים וברורים לגבי מה כן ומה לא.... ומה היה פשוט

מנגנון הגנה פשוט ואינסטינקטיבי - לא לאבד שליטה, לא לטבוע בים של צרכים ורצונות של שני ילדים בהפרש גילאים קטנטן (פחות משנתיים) ולאפשר לעצמנו (ולהם) לחיות בהרמוניה עם חוקים פשוטים אך ברורים של מה עושים מתי, מה לא עושים, מי עושה מה - כן זה כן ולא זה לא, אין ויכוחים ואין נדנודים ובסך הכל הם באמת קיבלו כל מה שהיו צריכים וכמעט כל מה שרצו - במגבלות ההיגיון והיכולות שלנו.

וכנראה שזה לא משנה מה מתוך זה היה "חינוך מודע" ומה היה "צורך קיומי" מבחינתנו - זה היה וזה עבד, והתוצאה היתה (למרבה האירוניה), שמרוב שהחוקים של מותר ואסור היו כה ברורים אצלנו בבית מגיל מאד צעיר, כבר בגיל צעיר יחסית (סוף יסודי, תחילת חטיבה) יכלנו לאט לאט להרפות את הרסן, והילדים (המתבגרים שלנו) ידעו לבד מה מותר ומה אסור ועד היכן ניתן למתוח את ה"גבול".

וגם כאשר הם ניסו מדי פעם לחצות אותו, מספיק היה לומר בשקט לא, ואפילו להסביר יפה למה לא - וזה התקבל בהבנה. 

היינו הורים שמקשיבים, וניתן היה (וגם היום ניתן) לדבר איתנו על הכל - ושום נושא ושום שאלה לא זכו להרמת גבה או גיחוך או כעס - וכתוצאה מכך הם באמת נפתחו, ודיברו ושאלו - והתקשורת היתה פתוחה - ואני מודה לאלוהים ולילדיי שאכן נשארו אתי כה גלויים ופתוחים גם בגילאי ההתבגרות וגם בצבא ואחריו - הקלה עצומה למי שתמיד נאלצה לחשוב עשר פעמים לפני שאמרה משהו לאחד מהוריה (אני) כי תמיד "כל מה שאומר ישמש נגדי" בבית המשפט הוירטואלי שהיתה המשפחה שלי. 

אבל עם כל הפתיחות וההקשבה וההבנה - ילדינו תמיד ידעו מה כן ומה לא - ועמדנו בזה. 

למרות שזכרתי כמה קשה היה לגדול בבית הורי, וידעתי להזדהות עם מה שעובר על בתי ובני בכל שלב ובכל גיל - ידעתי גם מתי לזרום איתם (וזרמתי רוב הזמן) ומתי לשים את המעצור ולהבהיר ש"עד כאן". 

אני לא מתרברבת כאן, אני כותבת מתוך פליאה - כי אני רואה בדור הזה כמה זה קשה. כמה קשה להורים היום להציב לילדיהם גבולות. כמה הם מזדהים עם ילדיהם עד כדי חוסר היכולת לומר להם לא - ולהתכוון לכך. לומר להם לעשות משהו - ולוודא שאכן הם עושים זאת.

כמה "סופר נני" ופסיכולוגים טלוויזיוניים צריך כדי לומר להורים שוב ושוב את אותו הדבר - היו עקביים עם ילדיכם, היו ברורים לגבי מה אתם מרשים ומה לא. הקלו עליהם (בדיוק כך, הקלו עליהם) בכך שתציבו להם גבולות מאד ברורים ותמידיים. אל תבלבלו אותם ואל תתנו להם לבלבל אתכם. שמרו על המסגרת שלהם ועל הדרך שימרו גם על שלכם. היא לא פחות חשובה, דרך אגב. 

כאשר בתי נכנסה להריון בלתי מתוכנן עם התינוק שנולד לאחרונה, היא נכנסה ללחץ בין היתר בגלל ה-stress שזה יגרום לבנה הבכור, עדיין לא בן שנתיים. הפסיכולוגית שלה אמרה לה אז, שאח קטן בשלב זה של חייו יהיה הדבר הטוב ביותר שיקרה לו בחיים. והיא ידעה על מה היא מדברת. איך הם קוראים לזה ב"פסיכולוגית מדוברת"? נפרדות. יש לבתי בעייה עם ה"נפרדות" מבנה. 

עכשיו יש לה שניים, אחד בן שנה ועשרה חודשים, ואחד בן חודש וחצי - שניהם צריכים ממנה תשומת לב  - פיסית ורגשית - ולעיתים קרובות הם צריכים זאת בו זמנית, ולפעמים היא לבד כאשר זה קורה - בלי בעלה או בלעדיי - והיא צריכה ללמוד איך להתמודד עם זה...

אולי זה יקרה לה כפי שזה קרה לי - מתוך הכרח, מתוך הצורך, מתוך האינסטינקט. הלוואי. היא שונה ממני ולכן אין לי דרך לדעת כיצד המנגנון הזה יעבוד. 

אני יכולה לייעץ לה (ויש לה כאמור גם פסיכולוגית שעושה זאת) - אבל איני יכולה ואיני רוצה להכתיב לה. היא חייבת למצוא את הדרך שלה. 

מאחלת לה הצלחה אמיתית - זה לא קל.