גם אז, ב-91 לא גרנו בתל אביב, אבל עבדנו שם (ובעלי עדיין עובד שם) וכיום בתי גרה שם.
כשבעלי התקשר מהעבודה קודם ואמר שיש שם אזעקה זה נשמע ממש הזוי
בתי התקשרה לומר שהם באים לישון אצלנו
אחר כך התקשרה לומר שהם לא באים בינתיים
אחר כך התקשרה לומר שהם באים מייד אחרי ארוחת הערב
עכשיו היא אמרה שהם לא באים בינתיים....
טוב, החדר שלהם מוכן - גם אם יחליטו להעמיס את הילדים על האוטו באמצע הלילה ולהגיע
טילים על תל אביב......מחזיר אותי עשרים שנה אחורה.....
הם היו קטנים ולא השארנו אותם רגע אחד עם מישהו אחר - או שאני הייתי בבית או שהוא נשאר.
עבדתי משבע בבקר עד 11 בערך, ואז הגעתי חזרה הביתה להחליף אותו כדי שיוכל ללכת לעבוד....
כדי שלא יפחדו דאגנו לשמח ולהעסיק אותם - שיחנו מונופול ורמיקוב ולימדתי אותם בע"פ את שמות כל המדינות
בארה"ב....
קניתי להם בובת "נחום תקום" מתנפחת כדי שניתן יהיה להרביץ לה כאשר העצבים הגדישו את הסאה (דרך אגב - מומלץ בכל בית!)
"החדר האטום" היה חדר השינה שלנו, והם ישנו על מזרונים בחדר הארונות...שם גם היו המים, קופסאות השימורים
והמון המון ממתקים...
בלילה הראשון לא הספקנו להכניס את החתול לחדר האטום וחששנו לפתוח מחדש את האיטומים כדי לרוץ להביא אותו
מחשש לטילים כימיים....
הילדים חששו לחייו, ולשווא ניסינו להתבדח איתם שהוא עכשיו כמו הקנריות במכרים, יהווה מדד האם היה טיל כימי או לא (הומור שחור
תמיד טוב במצבים האלה). קראנו לו "גאזומטר" ...ולמזלנו הכל היה בסדר איתו.
באזעקה הבאה כבר היה מי שאסף אותו בזרועותיו בדרך לחדר האטום, ובאזעקות הבאות הוא כבר ידע לרוץ לבד.
עד יומו האחרון החתול הזה רץ "לחדר האטום" בכל פעם שהיתה צפירה (יום הזיכרון למשל)....וגם אחרי שעברנו דירה הוא החליט לבד
איפה אמור להיות "החדר האטום" - בחדר הארונות ....החדר היחיד בבית שלא היו לו קירות חיצוניים.
האם גם הפעם נעבור תקופה כזו?
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
