יוצאת לדרך חדשה

חברות - בחולם ולא בשורוק.....

קראתי כאן לאחרונה שני פוסטים על חברות. פוסטים שגרמו לי לעצור רגע ולחשוב על זה. על חברות.

חשבתי על חברות שהיו לי, ושיש לי.

אבל בעיקר חשבתי על החברה שאני.

איזו מן חברה אני?

לא בטוחה מה יגידו החברות שלי אם תשאלו אותן. חברות שהיו לי, וחברות שיש לי.

אני יודעת מה הן לא תמיד יידעו לומר עלי: שאני שומרת את עצמי לעצמי.

לא יודעת אם הן יודעות את זה, אם הן מרגישות את זה - גם כאשר אני לגמרי שם, 

איתן ובשבילן - יש חלק ממני שנשאר לעצמי. מהסס, חושש, נשאר מאחור. 

מגינה על עצמי - ממה? ממי? לא מתמסרת עד הסוף. לא נחשפת עד הסוף.

חוששת.

מאכזבה?

מביקורת?

משיפוטיות?

כן להכל.

אני כאילו פתוחה, משתפת - אבל בעצם לא את הכל. לא עד הסוף.

יודעת להודות בכך אם פגעתי, אם טעיתי... אין לי שום בעייה לבקש סליחה.

קרה שלא שמתי לב שפגעתי - והבנתי בדיעבד או שהובא לתשומת לבי... ואז אני מצטערת באמת ומבקשת סליחה.

באמת, מהלב. לא רק כדי לצאת לידי חובה.

אבל... לא מסוגלת לומר למישהי: פגעת בי, העלבת אותי.

אם נפגעתי ממישהי אני נסגרת מייד. בהתחלה אתרחק קצת, ואז : או שאעבור לסדר היום כאילו לא קרה כלום, או שאתאדה... 

אם עברתי לסדר היום - בכל זאת גדל קצת המרחק ביננו. קיר קטן הוקם, וילון מסתיר אותי עוד קצת. 

אם נעלמתי לך... ייתכן שפגעת בי - ולא ידעתי לומר לך. 

פגומה, אין מה לעשות. 

עם בעלי כבר למדתי לעשות זאת, לדבר - לפתוח - לשתף....גם כן בזהירות ולא תמיד בספונטיות. 

אבל עם חברות....אפילו עם אחת או שתיים שבאמת מכירות אותי ובאמת יודעות עלי כמעט הכל....

נראה שלא. עוד לא. 

טוב, יש עוד מה ללמוד...