יוצאת לדרך חדשה

הבטחתי פוסט על בעלי עם נכדינו, ולמרות שאני כותבת את מה ששמעתי (לא הייתי שם), וזה נחשב hearsay כמו שאומרים בסדרות הפשע האמריקאיות, "גביתי עדויות" גם מבעלי וגם מבתי, כך שנראה לי שאצליח לתאר את שאירע שם...

כאשר סבא נכנס היתה בתנו בטלפון עם yes, מאותן שיחות מתמשכות שכוללות "תוציאי את הכרטיס" "תכניסי את הכרטיס" וכדומה - כולנו עברנו זאת בשלב כזה או אחר.סבא נכנס ,וזו היתה הזדמנות מצויינת בשבילה לדחוף את השמנדוב לידיו האוהבות ולהתפנות לטלפון.

לא יצא לסבא לראות את השמנדוב ער כבר כמה שבועות, והוא התמוגג מהחיוכים והערנות שגילה אצלו.

התינוק בן החצי שנה הראה סקרנות, התענינות, יכולת לשחק עם צעצוע לאורך זמן ולהתעסק איתו בסבלנות רבה - והסבא המאושר התענג על כל תנועה חדשה ועל כל המייה קלה שהפעוט הוציא.

הפרופסור הקטן כמובן שאל מייד את השאלה המתבקשת: "איפה סבתא?" וענה לעצמו עוד לפני שסבא הספיק לענות לו "סבתא בבית". מה שנכון - נכון.

ואז פצח הפעוט בתיאור מפורט (למרות שלא תמיד ברור לחלוטין) של אותו הבקר, אותו בילינו כאן יחד, כי בתי הלכה לעבוד והפרופסור הקטן לא יכול היה ללכת לגן כל השבוע, כי הפצע שלו במצח נפתח והזדהם והוא כעת בטיפול אנטיביוטי....החלפת תחבושות כל יום (תהליך שתואר כ"פופ בראש" "אמא שמה תחבושת ל****'קי" (שמו עם סיומת חיבה "קי" בסוף). הוא סיפר לו על הכל - הבילוי בגן השעשועים, חוויות מהארוחות, חדוות הציורים, הטיול על האופניים....כל מה שעשינו אתמול בבקר.

סבא הבין את הרוב   ואמא (בתי) השלימה את החסר. 

באיזשהו שלב התחיל ביניהם משחק של מחבואים, כאשר סבא עדיין מחזיק את השמנדוב על הידיים, ויחד הם מתחבאים מהפרופסור - והפרופסור מהם. היו צחקוקים והצצות מעבר לפינת המסדרון, התחבאויות במטבח ובחדרים... הפרופסור היה מאושר שגם אחיו הקטן משתתף בחגיגה, והשמנדוב לא הפסיק לצחוק (כנראה התחיל לגלות את ההנאה שמשחק ה"קו קו" בעצמו). 

פתאם השמנדוב נבהל מאחד ה"קו קו" ים של הפרופסור  - ובכה קצת. מייד הצטער הפרופסור כל כך, שממש צריך היה להרגיע ולנחם אותו, ולהראות לו שאחיו כבר מזמן בסדר ומבסוט ושכח מהעניין. סבא פשוט התמוגג לנוכח הרגישות של הקטנצ'יק, והאהבה והדאגה האמיתית שיש לו לאחיו התינוק. 

בשלב זה נלקח השמנדוב לאמבטיה וסבא התבונן בנחת כיצד הוא יושב לו כמו מלך במים (כאשר ילדינו היו תינוקות לא היה קיים עדיין מושב הפלסטיק הזה), כולו חיוכים ו....קפלים בזרועותיו ורגליו השמנמנות. גם את זה לא הכיר סבא, לא מילדיו (שהיו פצפונים, כמעט שדופים) וגם לא מהפרופסור הציפלון. 

הרבה אושר ונחת היו בערב הזה אצל הנכדים.

נראה לי שכדאי לו לקפוץ לשם לבקר לעיתים קרובות יותר....