(המשך: 15/12/2007)
נכון שזה בעייתי יותר כאשר מדובר בקרבה משפחתית, במיוחד כזו שבה חשוב לי להיות בקשר חיובי אך רופף כלשהו
עם ר` ועם משפחתה, שאותם אני כה אוהבת וגם בעלי וילדיי מחוברים אליהם מאד. אין
אפשרות ואין גם רצון לנתק מוחלט.
בעבר זו בדיוק היתה הבעייה - ר`, בהיותה ר` על אופייה ותכונותיה - סרבה לסגת במערכת
היחסים למצב "רגיל" של משפחה שנפגשת בחגים, ימי הולדת ואירועים משפחתיים
אחרים, ואיתם שומרים על קשר פעם בשבוע/שבועיים בטלפון והכל סבבה. היא הציגה זאת
(במיוחד בפיצוץ הקודם) כ"הכל או לא כלום" - כאשר "הכל" מחייב
אותי להמשיך להתקשר כל יום, להקשיב לפרגן ולשתוק, או בקיצור להשקיע (לבזבז)
אנרגיות במערכת שלא ממש עושה לי טוב - ו"כלום" מאיים עלי בנתק מוחלט
שמערב גם את כל המשפחה המורחבת, כולל הקטע המוכר (במשפחות אחרות וכמה זוגות חברים
שאני מכירה) של "אם אתם תגיעו לאירוע אנחנו לא נגיע" ולכפות על המשפחה
המורחבת "לבחור צד". הרגשתי כמו בבי"ס יסודי, אבל נכנעתי.
אז.
היום
נגמרו לי הכוחות לשטויות האלה.
מדוע אני צריכה שיהיו בחיי אנשים ששואבים לי את כל האנרגיות? מדוע לא מגיע לי להיות
בקשר רק עם מי, שבמקרה הגרוע לא עושה לי רע ובמקרה הטוב עושה לי טוב?
אז ה"בור" הנוכחי של ר` התחיל לפני שלושה שבועות, למרות שלא היה ברור
מייד שהנה עומד לפני בור.
כפי שכבר כתבתי, ה"הסכם" הבלתי חתום ביננו היה שאני זו שמתקשרת, ואני
עושה זאת כל יום. בדרך כלל לא נהגתי לעשות זאת בסופי שבוע, וכבר קבלתי ממנה
פעם או פעמיים הערה בנוסח של "...אבל אל תייבשי אותי עד יום שני". כלומר ננזפתי
קלות כאשר "להתקשר כל יום" לא כלל סופי שבוע. חייתי עם זה.
בתקופות
"טובות" ר` אפילו היתה מתקשרת אלי לפעמים. אמנם בדרך כלל זה היה כתוצאה
מזה שאני התקשרתי ולא השגתי אותה, אבל לפחות היא היתה אז מחזירה צלצולים.
לפני כשלושה שבועות התחיל מן שבוע כזה שבו או שהיא לא ענתה לי לטלפון בכלל, או
שענתה אבל דיברנו בקצרה מאד, ונתנה כל מיני סיבות לא ברורות שבדרך כלל הסתכמו
ב"אני נכנסת למעלית", או "אני נכנסת לחניון" או שום סיבה בכלל
- ואני פרגנתי מאד כי חשבתי שהיא בפגישת עבודה, מפגש חברתי, או בילוי עם הבת והנכד - ובכלל
לא עלה על דעתי שמשהו איננו כשורה.
ביום חמישי של אותו שבוע צלצלתי ולא תפסתי אותה בכלל.
למותר לציין (אך זה בכל זאת רלוונטי) שבמשך כל אותו שבוע היא לא חזרה אלי בשעות
הערב או משהו דומה, בעקבות חוסר היכולת לדבר איתי כאשר אני צלצלתי. עדיין, משום
מה, לא חשדתי במאומה.
בסוף השבוע לא התקשרתי, כרגיל.
ביום ראשון שלחתי הודעת טקסט לכל המשפחה (כולל ר`)
שאנחנו מזמינים אותם במוצ"ש להדלקת נרות חנוכה. על זה כן קבלתי תשובה, שיש
להם ארוע נוסף באותו ערב אך ישתדלו להגיע גם לשלנו. בימים שני עד חמישי (כולל) של
אותו שבוע צלצלתי אליה כל יום אך היא בכלל לא ענתה לי לטלפון. באחד הימים כתבתי לה
הודעת טקסט בזו הלשון: "אני לא רוצה להפריע, אבל האם נראה לך שיהיה
לך זמן היום לפטפט אתי?" שעליה היא ענתה (לפחות לטקסט היא
ענתה) שאולי יותר מאוחר (וברור שלא חזרה אלי כלל).
העזתי בשלב זה לכתוב שנית ולשאול אם
הכל בסדר איתה, והתשובה התמוהה הגיעה כעבור דקה: "משתפר לטובה" (כשלעצמו
ניסוח עברי כושל).
בשלב זה הבנתי כבר שמסננים אותי, אך לא היה לי מושג למה. לפרוטוקול
אציין שעד עכשיו אין לי מושג למה. זוהי תכונה מאד אופיינית לר` - לדמיין שאני
אמורה לדעת מה עובר לה בראש. זוהי תחושה מתסכלת ביותר, אך הפעם אני מעדיפה לא
לנסות לפתור את התעלומה - כבר ציינתי שאין לי כוחות בשביל זה.
ביום ששי בערב החלטתי להתקשר אליהם הביתה, ולו רק כדי לדעת אם הם מגיעים למחרת להדלקת הנרות, ובאיזה הרכב.
בעלה של ר` ענה, אמר אהלן ידידותי ומייד הוסיף שהם מתלבשים לצאת. שוב - בכוונה או
שלא בכוונה, אף אחד מהם לא התכוון לדבר איתי. אמרתי שרציתי לשאול מה נשמע, שלא
הצלחתי לדבר עם ר` כל השבוע (אמרתי זאת בטון שהבהיר שברור לי שהיא היתה עסוקה וזה
בסדר), ושרק רציתי לדעת אם ומתי הם באים להדלקת הנרות אצלנו בבית, ומי מילדיהם יגיע. הוא העביר לה את הטלפון, גם היא מיהרה להבהיר לי שהיא מתלבשת לקראת
יציאה, אבל אישרה שהם יגיעו אלינו לפני שיצאו לאירוע השני, בלי לפרט מי מילדיהם
יצטרף - אם בכלל.
הכל היה מאד רגיל וידידותי, למרות שכבר היה ברור לי שמנפנפים אותי. בשלב זה עוד לא
כעסתי בכלל, אפילו קצת הייתי מודאגת (אני נדהמת מעצמי וממידת האילוף שלי על ידי
ר`), שלמרות כל ניסיונותי להתעלם מהיחס שאני מקבלת (ההתעלמות והסינון) היא תמצא
סיבה מדוע אני לא הייתי בסדר בשבועיים האחרונים.
כך עוצבה באיזשהו שלב מערכת
היחסים שלנו, אין לי מושג כיצד נקלעתי למערכת כזו - ופתאם חשוב לי מאד לציין שאין לי
מערכת דומה אף במעט לזו עם אף אחד אחר בעולם! - פשוט לא יאומן.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
