15/02/2008:
אז אולי בכל זאת הצלחתי,
לאחר הקטע האחרון, לשנות את ה"מסלול" שלי, וללכת "ברחוב אחר"?
לא ממש בא לי לפרט את כל
קורות סיפור ההמשך עם ר`, רק אסתפק בלכתוב שבסופו של דבר היא התקשרה
"להסביר" מדוע "ירדה מתחת לרדאר" במשך יותר משלושה שבועות.
אני אמרתי לה, שכפי שהיא ראתה בעצמה - באיזה שהוא שלב הפסקתי לנסות להתקשר אליה ו"נתתי לה את המרחב" שנראה היה לי שהיא היתה זקוקה לו, ומאז אני מאד
נחמדה ומאד מפרגנת אבל אני עושה זאת בערך פעם בשבוע.
באחת מן הפגישות
המשפחתיות שלנו, היא נפרדה ממני בסוף הערב בחיבוק ואמרה לי שאני יכולה להתקשר
אליה, פשוט לא תמיד היא תוכל לענות.
הודעתי לה שהיא יכולה להתקשר אלי.
בזה,
בינתיים, זה נגמר.
היא אכן מתקשרת, בערך פעם בשבוע, ואני מתקשרת פעם בשבוע.
אני
לא שומעת בקול שלה איזה מתח או העמדת פנים (למרות שאולי היא השתכללה בכך, ושוב
בעוד מספר חודשים אחטוף "מנה" של כל מה שנרשם אצלה בינתיים ב"ספר
הקטן השחור"), ומתאים לי מאד מאד מאד המצב החדש הזה.
מה שעבר עליה בתקופה ההיא
לא משנה כרגע, לצורך העניין - אבל היא עדיין בתוך זה, ברמה כזו או אחרת, מנסה
לפתור בעיות שמישהו אחר יצר, והבעיות שהוא יצר משפיעות, באופן ישיר או עקיף, גם
עלי ועל משפחתי הקטנה. אז אני מאד מאד מקווה בשבילה - ובשבילנו - שהיא תצליח לפתור
זאת, ויפה שעה אחת קודם.
בלי קשר למערכת היחסים
הזאת, אני מגלה את עצמי יותר ויותר ממשיכה ליצור את המציאות של עצמי. עושה את מה
שטוב לי ואת מה שמתאים לי, פחות מתחשבת - היכן שאפשר - במידת ההשפעה על אחרים, וכתוצאה
מכך מרגישה טוב עם עצמי רוב הזמן.
במיוחד בעבודה, היכן
שהטירוף והאווירה הדכאונית הולכים ומשתלטים בכל יום יותר, אני בינתיים מצליחה
לשמור על צלילות וחיוביות, באמונה אמיתית שאני עושה את עבודתי על הצד הטוב ביותר. חבריי שעובדים איתי ועבורי עושים כנ"ל - וכל עוד יתנו לנו להמשיך בזאת בצורה
זו ועם כלים ומשאבים בהתאם - נוכל להמשיך כך ללא קשר למה שמתרחש סביבנו.
ברור לי שככל שהתנאים
יתדרדרו, נוכל פחות ופחות לעשות זאת, ובאיזשהו שלב אולי פשוט נקום ונלך. למקום
אחר? הביתה?
נחיה ונראה
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
