יוצאת לדרך חדשה

יושבת בבית לבד וכיף לי.

לפעמים גשם, לפעמים שמש, ובאופן כללי ריח טרי של אביב מהול בסופו של חורף - מבחינתי זה יכול להמשיך כך עוד כמה זמן.

כל החגים והמועדים באו והלכו (יש זמן עד חג השבועות), כל הטקסים הסתיימו... והסתיימו גם השירים היפים ברדיו - אז כרגע ויוולדי מנעים לי ברקע. 

חזרתי להתעמל ולבקר אצל הנכדים (וגם חטפתי כרגיל מהמיקרובים שלהם - הפעם וירוס בטן/מעייים שלא מאחלת לשונאים שלי),

ולקרוא, ולהיפגש עם חברות ...

החלפתי סוף סוף מיתרים בצ'לו וכרגע אני מנסה לכוון אותו (בגלל חוסר שימוש הוא יוצא לי מכוונון תוך שניות...) ובשלב הבא אתחיל לתרגל עליו....

כבר חזרתי אליו לזמן מה לפני כעשר שנים (או יותר...) ואפילו לקחתי כמה שיעורי רענון, ואז דלקות הכתפיים הכריעו את הכף ונטשתי אותו שוב.

מאמינה שבזכות תרגילי ההתעמלות שאני עושה באופן קבוע למפרקי הכתפיים והזרועות אצליח הפעם להתמיד יותר....

שוקדת על טבלת הפחמימות שקבלתי מ"קנקן התה" כחלק ממועדון THE ZONE  מנסה ללמוד אותה ועל הדרך להסב את רשימות לטבלת אקסל שתהא נוחה יותר לשימוש שוטף....

אחרי תשעה חודשי שמירה על התפריט והמשקל (לא רוצה לקרוא לזה "דיאטה") בהם ירדתי בממוצע ק"ג אחד בחודש, אני כבר "תקועה" כחודשיים (לפחות לא עולה) ונראה לי נכון לנסות את שיטת THE ZONE המומלצת על ידי "קנקן התה". אוכל לדווח בהמשך.

מהנכדים יש הרבה נחת, למרות שהם מעניקים לי בנדיבותם את כל הוירוסים שהם אוספים בגן. זו כנראה עסקת חבילה.

הגדול (שהחלטתי לכנות אותו כאן חכמוד במקום פרופסור) כבר גמול (במשך היום) ובזכותו התחילו עוד ילדים (סליחה - רק ילדות בינתיים) בגן להיגמל, וכל העסק הפך לנחמד וחיובי ומלא מוטיבציה.

הוא התחיל קצת לקנא שהשמנדוב מקבל יותר תשומת לב, עכשיו שהוא כבר יותר נוכח - זוחל (אחורה), מתהפך לכל הכיוונים וכך מתקדם לו להנאתו בבית....הוא הומה במתיקות (כן זו ממש המייה - "הו,הו" וגם "מיאו") בעת שהוא מתקשר איתנו, ומחלק חיוכים בנדיבות רבה.

החכמוד משתף פעולה עד לגבול מסויים, וכאשר זה נראה לו כבר ממש מוגזם, הוא מביע זאת על ידי הפסקת הסיפור שאני מספרת לו או המשחק שאנו משחקים באמצע, והכרזה: "אני בורח". או "לא, לא רוצה". על כך אני שואלת "לרדוף אחריך?" ואם הוא אומר "לא", אז אני מבינה שהוא כועס. "אתה כועס שאני משחקת עם השמנדוב?" אני שואלת והוא עונה בכל הכנות והתמימות "כן". 

זכותו.

עליו רק להתרגל שאני סבתא של שניהם. שאלתי אותו לפני שהם נסעו אתמול הביתה אחרי ארוחת החג "סבתא שלי מי אני?" והוא ענה בחיוך מאוזן לאוזן "חכמודי". חיבקתי אותו ושאלתי "ושל מי עוד?" והוא ענה "של סבא!".

הוא כבר התרגל לכך שהוריו הם ההורים של שניהם. זה היה קשה לו בהתחלה, במיוחד עם אמו. אבל עכשיו זה כבר מובן מאליו.

אתי ועם סבא יצא לו בדרך כלל להיות לבד, וכך הסיק כנראה שאנחנו רק שלו. גם זה ייפתר עם זמן וסבלנות....

בשבוע הבא אני מתחילה כבר את הקורס "נקודת מפנה" ומאד מתרגשת לקראת זה.

העוף בתנור קורא לי, ותיכף אתיישב לאכול צהריים.

יום שגרתי.

עריכה: וכרגיל תכניות לחוד ומציאות לחוד - איך שהתיישבתי לאכול צהריים קבלתי טלפון מבתי שהיה לה יום קשה (נפשית, עם אבחון קשה במיוחד לילד) בעבודה, היא בלי רכב ויורד גשם - אם אוכל לבוא לעזור עם הנכדים. וכמובן שטסתי לשם (סיימתי קודם לאכול אמנם) ודווקא היה כיף גדול להיות איתם, כרגיל....