יוצאת לדרך חדשה

בקר.

כבר שתינו יחד קפה, הוא עדיין לא יצא לעבודה ואני כבר יושבת על שיעורי הבית בפסיכו-אסטרולוגיה.

שאלה ראשונה: "מה גורם לי להרגיש אהובה"? 

מייד אני מוצפת: ליטוף, חיבוק, חיוך, מלים חמות, התחשבות ברגשותי, התחשבות בצרכי, מלות חיבה (כבר אמרתי?), מעשים שנעשים עבורי, התייחסות אלי, שיתוף פעולה איתי....כשלוקחים אותי ברצינות.

לא יודעת למה פניתי אליו באותו הרגע ושאלתי אותו - "מעניין מה גורם לך להרגיש אהוב?" 

הוא בכלל לא היה בראש של זה באותו רגע. הפאוץ' כבר ביד, המפתחות של הרכב ביד השנייה - הוא כבר היה בחוץ. הוא לא היה איתי.

"מה זאת אומרת?" ענה במשהו שנשמע לי בין כעס לזלזול. "אני לא מבין את השאלה". וזה נשמע לי כמו "תעזבי אותי באמא שלך". 

חץ קטן בלב, בוקס גדול בבטן. 

הוא הלך. 

השאלה הבאה:" מה יכול לפגוע בי?" 

תשובה. כל דבר קטן. עיוות בפנים שלו כאשר אנחנו מדברים. תחושה של זלזול, כשלא לוקחים אותי ברצינות. כשצוחקים עלי. כשלוקחים אותי כמובן מאליו. כשלא מעריכים נתינה שלי. כשלא מתחשבים בצרכי וברגשותי. כשלא סומכים עלי. כשלא מאמינים לי. כשחושדים בי. כשמלכלכים עלי. כשמנצלים את טוב לבי. כשמנצלים את אמוני. כשמנצלים את תמימותי. כשמשקרים לי. 

לא ידעתי שאני כל כך פגיעה. כל כך רגישה. 

על איזה כפתור הוא לוחץ כאן? 

מה הקפיץ אותי? מה הקפיץ אותו (ברור שתפסתי אותו בזמן לא הגיוני! אבל עדיין התגובה היתה לא אופיינית לו.)?

בחנתי את זה באימון מאוחר יותר באותו הבקר.

התגובה שלי נבעה מצורך באישור. רוצה שהוא יאשר אותי. יאשר את הלימודים שבחרתי. יאשר שוב ושוב את העובדה שבחרתי להפסיק לפרנס ולעשות למען עצמי. 

למה?

אני כבר לא זקוקה לאישור, והוא לא הורה שלי.

חוזרת לגיל הילדות, ההתבגרות.

לתחושה שלרצון שלי אין תוקף ממשי.

חוזרת לתחושה שאני לא רוצה להיות תלויה במישהו אחר, כי בעצם התלות כרוך ביטול הרצון שלי.

מחילה עליו דפוסים שפיתחתי , הישרדותית, מול הורי.

אבל אני כבר לא ילדה. אני לא חסרת אונים. 

והוא לא הורה.

אנחנו שווים.

אני לא באמת  זקוקה לאישור של אף אחד.

ובכל זאת.....