יוצאת לדרך חדשה

יום קשה (רגשית) עבר על כוחותינו היום (כלומר עלי). 

על הבוקר אימון - שבו הבנתי, לבושתי הגדולה, שלאחרונה אני משחזרת את מערכת היחסים שהיתה לי מול אבא שלי, על הבעל שלי.

אוי לבושה.

ממש התחלתי לצחוק (תוך כדי בכי) אצל המאמנת שלי.

סיפרתי לה שאני נמנעת מלהפיל על בעלי את החרדות והשאלות הקיומיות שלי בגלל מה שעובר עליו בתקופה הזאת.

הוא במצוקה, אמרתי. קשה לו לבד בעסק. חסר לו השותף, גם באופן מעשי אבל גם מההיבט הרגשי. 

והיא בשלה: את רואה את המצוקה שלו כי את במצוקה.

את מרגישה שהוא חסר לך, כשותף.

אוקיי. אולי. 

חזרנו לדבר על היחסים עם אבא. על החרדה שלי מפני התפרצויות הפתע שלו.

לעולם לא ניתן היה לדעת מה יקפיץ לו את הפיוז. לא היתה בכך שום עקביות.

על החרדות הקיומיות שלו: ה"מה יהיה" הקבוע שלו.

עד היום הוא מחפש על מה לדאוג, מה עלול להשתבש, מי סידר אותו במחיר ואיך לעשות חקר שוק שנתיים על מוצר...

בכל דבר הוא ישר מוצא מה לא תקין, וכולם חשודים בעיניו.

היה קשה לגדול בבית כזה.

אין שום זכר בין האופי שלו לאופי של בעלי. הספונטני. האופטימי. שתמיד קיבל אותי בדיוק כפי שאני ולא חיפש מה לא בסדר ומה צריך לתקן. 

אז איך הצלחתי לעשות את השחזור הזה פתאום, ולמה? 

משהו בסטאטוס הנוכחי שלי כנראה עורר בי את הילדה הקטנה, שתלויה בהוריה ומקבלת כל הזמן "לא" ומפסיקה לבקש....ובאיזשהו שלב מפסיקה אפילו לרצות.

משהו בתהליך הנוכחי שאני עוברת, שבו אני לומדת להכיר את עצמי ומגלה את הרצון שלי - רצון שהדחקתי שנים....

מציף כנראה את הילדה ההיא, המרצה, המתבטלת, שפוחדת שיכעסו עליה, שיוצאת מתוך הנחה שיגידו לה לא.....

ושנייה אחרי שאני יוצאת מהאימון, טלפון מהבת שלי. היא צריכה לדבר איתי. נשמע אפילו....היא מזמנת אותי לשיחה.

ואני נושמת לתוך כל המגננות שלי שמייד עולות. אני במקום פגיע. כרגע גיליתי משהו פורץ דרך בעצמי....האם יש בי כוחות להתמודד עם אחת ה"שיחות" שלה עכשיו? 

לא התהפכו קצת היוצרות? היא מזמנת אותי לשיחה?

אבל הלכתי.

אני שם בשבילה, באש ובמים. ובשיחות.

מקשיבה. עונה. לא מתגוננת אבל מפרטת. פותחת דברים שגם אני נושאת איתי זמן רב.

בעיקר, אני אומרת לה, צריך לתאם ציפיות.

בעיקר, אני אומרת - אני מתחשבת במצב שלהם, בלחץ שלהם, בקשיים הכלכליים שלהם - אבל יש גבול למה שאני יכולה לתת.

ובנתינה אני לא מתכוונת רק לסיוע כספי.

הם כבר משפחה, הם כבר אנשים בוגרים. הם צריכים לדעת שאף אחד לא חייב להם כלום.

היא צריכה לדעת שאחרי שנים שלא היה לי רצון, חוץ ממילוי רצונם של אחרים - היום אני כבר עושה רק מה שאני באמת רוצה.

ואני באמת רוצה לעזור לה. ואני באמת רוצה לבלות עם נכדיי. ואני באמת רוצה שיהיה לה טוב. אבל יש לי מגבלות.

ואם היא צריכה ממני יותר - היא מוזמנת לבקש, אבל שתדע שייתכן שהתשובה תהיה שלילית. 

ושזה לא יהיה סוף העולם אם התשובה תהיה שלילית. ועדיין אוהב אותה ואהיה שם בשבילה. 

פשוט - לא על חשבון עצמי. 

ובעלה - הכל כך רגיש כאשר מדובר בו עצמו וכל כך אטום כאשר מדובר ברגשות אחרים - יצטרך להתאים את הציפיות שלו למציאות.

ולהכיר בכך שמה שהוא קיבל ומקבל מאיתנו (גם בתמיכה פעילה פיזית ונפשית וגם כלכלית) הוא מעולם לא קיבל ולא יקבל מהוריו. 

וגם אם הוא מצפה ליותר - להרבה יותר - אין לי מה לעשות עם זה. וזו המציאות. 

היום הזה התיש אותי.

חשבתי להתעמל אבל כבר לא הספקתי.

ערכתי קניות לקראת ההגעה שלי בני.

לחברתו היה יום הולדת אתמול, ולכבודה הוא ביקש ממני לאפות את עוגת התותים המפורסמת שלי.

"אין תותים", צחקתי, והוא התפלא. בניו יורק יש הכל - כל השנה. איך זה יכול להיות שאין כאן תותים?

העוגה הזו היא עוגת ימי ההולדת שלו ושל בתי. הוא בתחילת עונת התותים והיא בסופה.

אז מה עושים? בעלי כמובן מייד פתר את העניין ואמר שאפשר להכין את אותה העוגה רק עם אפרסקים.

אז אפיתי את הבסיס לעוגת התותים עם אפרסקים. 

בעוגה הזאת יש שלש שכבות: בצק פריך (אפוי), מלית מפודינג תות (חסר בשוק! ) או לחלופין קורנפלור מבושל במיץ תפוזים מעורבב עם קצף של חלבוני ביצים (כן, כבר הערתם לי כאן על הסכנה בסלמונלה - שנים שאני , ואמי לפני, אופות את העוגה הזאת ולא מודעות לעניין הזה )....

ולמעלה - קצפת משמנת מתוקה וקישוטי תותים (שיהפכו בקיץ לאפרסקים).....אבל את זה משאירים לרגע האחרון.

העוגה הכי טעימה אחרי שהיא יושבת יומיים במקרר, והבצק סופג את הטעמים של המלית......

אז היא כבר מחכה במקרר.....

מחר אבשל עוד כמה דברים שבני אוהב במיוחד.....

וביום רביעי הוא מגיע. 

עכשיו אני כבר אחרי מקלחת, שפכתי את נשמתי על הנייר הוירטואלי של הבלוג.....ואני הולכת לרבוץ קצת מול הטלוויזיה.....מנוחת הלוחמת