יוצאת לדרך חדשה

אחת מהמטרות החשובות של האימון שאני עושה הוא ללמוד להכיר את מה שמניע אותי:

דפוסי מחשבה ואמונות שפיתחתי במהלך השנים (בעיקר בילדות) בדרך כלל כמנגנוני הגנה והישרדות -

ואשר אינם משרתים אותי עוד, ואפילו מכשילים אותי היום.

להכיר אותם, להבין שהם חלק ממני, במקרים מסוימים לזהות כיצד התפתחו ומתי ולאיזה צורך...

לקבל את העובדה שהם חלק ממני

ולאט לאט לתת להם להתפוגג ולהשתחרר כי כאמור כבר אינם משרתים אותי עוד.

אחד מהדפוסים האלה הוא: 

צריך לחשוב היטב לפני שאומרים משהו, עדיף לשתוק כי זה יכול להיגמר ברע

את האמונה הזו רכשתי במהלך כל ילדותי, בכל פעם נתקלתי בעוד מקרה ובעוד מקרה שהוכיח לי ואישר לי שאצלי במשפחה

המשפט הזה נכון וכך אני צריכה להתנהל.

בילדותי זה בעיקר היה: כל מה שתגידי ישמש נגדך (וגם שנים אחרי כן לא ישכחו לך מה אמרת),

דברים שאת מבטאת לגבי מה את חושבת או מה את מרגישה - יזכו לכזאת תגובה שלעיתים קרובות מדי תרצי פשוט לבלוע בחזרה את המלים

לאחר שיצאו או עדיף שהאדמה תבלע אותך קודם.

בשנות בגרותי האמונה הזאת השתכללה מעט, ועכשיו היא כוללת גם: יש לחשוב היטב לפני שאומרים משהו כי זה עלול לפגוע במישהו,

ואם פגעת: אין שום דרך לתקן או לקחת בחזרה את מה שאמרת.

נשמע קצת הזוי - כמה כוח יש בי, כביכול, שמילה שלי יכולה כל כך לפגוע. לשבור. להזיק. נשמע הזוי מאד אפילו.

נשמע שזהו דפוס שמנהל אותי, משתק ומשתיק אותי, גורם לי להמנע מעימותים ישירים ואז...

או שאני פשוט לא מבטאת את דעתי או רצוני - ומדחיקה אותם

או שאני מנסה להשיג את מה שאני רוצה בדרכים עקיפות (נשמע כמו מניפולציה....ואני ממש ממש לא אוהבת לחשוב על עצמי כעל מניפולטיבית!)

בדרך כלל פשוט נמנעת....בולעת....מדחיקה....וכאשר באמת באמת קשה לי בתוך סיטאוציה :

יש בי איזה מנגנון ניתוק כזה שמסייע לי להתרחק מהרגשות שאותם אינני מסוגלת לבטא. אבל ניתוק אין משמעו שהם נעלמים

להיפך - הם מצטברים ותוססים מתחת לפני השטח...

אז צריך להתחיל להכיר את זה, לזהות את זה, לראות כאשר זה קורה.....לא לשפוט או לכעוס

אבל לקבל את העצמי הזו שמתנהגת ככה מתוך אינסטינקט הישרדות ישן ומוכר ובטוח.... וכבר לגמרי לא רלוונטי!

...ולנסות לאט לאט להפעיל אמונה חדשה: 

אני מביעה את עצמי בחופשיות ובכנות בכל מצב לטובת עצמי והסובבים אותי.