מצד אחד זה באמת נראה כמו חופש גדול, למרות שזה רק 3 שבועות.
מצד שני - אני רואה איך בתי בנתה לה (ולילדים) שגרה חדשה במקום זו שהיתה בימי הגן:
בכל יום יש פעילות כלשהי, לבד או עם אחרים (לפעמים זה איתנו ולפעמים עם חברה או גיסתה וילדיה...)
בצהריים היא משכיבה אותם לישון, ואז או שנחה בעצמה או שמספיקה קצת עבודה בין לבין.
אחרי הצהריים שוב פעילות כלשהי....
בהתחלת החופש נראה היה שזה יהיה בלתי אפשרי.
השמנדוב היה חולה (הבריא לגמרי ברוך השם) והחכמוד התקשה להתמודד עם השגרה החדשה.
הייתי מגיעה אליה לפעמים בשעות הצהריים רק כדי להעסיק את השמנדוב בזמן שהיא מוודאה שהחכמוד הולך לישון,
ואז היתה משכיבה גם את השמנדוב.
זה לקח יומיים שלושה והם התרגלו.
הם זקוקים למנוחה הזו באמצע היום. השמנדוב מקבל גם שנת בוקר עדיין.
היה לה קשה אבל היא השקיעה את המאמץ במשך כמה ימים וזה השתלם.
וטוב להם, לילדים. כיף להם. עם אמא, עם הדוד, עם הסבים והסבים-רבה.....
טוב להם והם שמחים ורגועים ומראים זאת. אוכלים היטב, צוחקים, משחקים....
ביום ראשון בילינו יחד בעלי ואני, הורי ובתי עם הנכדים.
אתמול זו היתה גיסתי עם הורי, אני , בתי והנכדים.
היום היא בילתה עם גיסתה והילדים וחברה של גיסתה.
הם בילו יחד בג'ימבורי בקניון ארנה בהרצליה פיתוח. ג'ימבורי שווה לגמרי, דרך אגב, ולא עולה כסף.
באיזשהו שלב החכמוד אמר לבתי שהוא רוצה הביתה.
"למה אתה רוצה הביתה חכמודי?" שאלה
"אני רעב", אמר לה, "מה נאכל היום בצהריים?" (ביומיים האחרונים לקחנו אותם למסעדות - והם נהנו מאד במסעדות. היום הם אכלו בבית)
"עוף ואורז וירקות" ענתה בתי והוא אמר "יש!" ואז שאל "ואחר כך נלך לישון?"
כך הוטמעה לה השגרה החדשה בבית. תוך ימים ספורים. הם זקוקים לזה וזה עושה להם טוב.