יוצאת לדרך חדשה

יום שלישי בבוקר. הבוקר אחרי שחזרנו ארצה.

בעלי קפץ לעבודה ואני עורכת קניות אצל הירקן ובסופר ופתאם מצלצל הטלפון הנייד.

על הקו ח', בחור צעיר (בן 34) אותו העסקתי במסגרת עבודתי לשעבר.

ח' בחור מקסים ומבריק, עבד בתחום המחשבים עוד כאשר למד בתיכון, שירת באותה יחידת מחשבים בצבא שאני שירתתי בה (עשרים ומשהו שנים קודם לכן כמובן) וכאשר השתחרר מצה"ל הקים חברה משלו. את עובדיו בחר אחד אחד, כל אחד יותר מוצלח, יותר חכם, יותר מתוק ומקסים מהשני, ורבים מהם הספיקו גם הם להיות מועסקים אצלי בצוות כעובדי חוץ, במהלך כל השנים בהן לא הצלחתי לגייס מישהו (טוב) קבוע לצוות.

קראתי להם "הילדים שלי", גם כי הם היו מדהימים ומוצלחים אבל גם כי הם היו בגילאים של הילדים שלי באמת. 

ועכשיו התהפכו היוצרות, ח' מתקשר אלי ומציע לי עבודה.

הוא עומד לגשת למכרז קטן שהחברה שלי (שלי לשעבר) הוציאה (הסבה של המערכות שלנו מפלטפורמה א' לפלטפורמה ב') - פרוייקט שמוערך בין 3-4- חודשים. יש לו כמובן איש מקצוע מצוין שיבצע את העבודה, אבל הוא חשב שיעניין אותי לנהל (במשרה מאד חלקית) את הפרוייקט הזה. מה דעתי? 

אז ברור שקודם כל זו זריקת עידוד לאגו. כבר מעל לשנה אני מחוץ לעניינים ובכל זאת הוא חושב (ואני מחשיבה את דעתו) שאני מתאימה לתפקיד. 

ואז מתחילה הבטן לעבוד. ולוחץ לי על כל הכפתורים.

אני לא באמת מספיק טובה. או...

אני מצוינת אבל זה מלחיץ אותי. או...

הוא אומר שזה פעם-פעמיים בשבוע אבל מניסיוני זה עלול לקחת ממני יותר. ואני בכלל עזבתי את כל העניין הזה מאחורי. וגם...

הוא אומר שזה מתוכנן לשלושה-ארבעה חודשים אבל תמיד פרוייקטים מתארכים....ומי יודע מתי הוא יתחיל בכלל כי זה מכרז ועד שיגישו אותו ועד שיתקבלו ההחלטות וייחתם החוזה....והלימודים שלי מתחילים בחורף...

רגע - עוד חברות ניגשות למכרזון הזה, ואולי הוא בכלל לא יזכה.

אבל מה אם הוא כן יזכה? ואולי הוא יזכה בעיקר משום שאני אהיה רשומה כמנהלת הפרוייקט...ואולי זו בדיוק הכוונה שלו. 

בקיצור - סלט ירקות עשיתי מההצעה הפשוטה הזאת. 

ישבתי הרבה עם ההתלבטות הזאת. כמו שלימדו אותי באימון, נשמתי לתוכה. נתתי לפחדים למלא אותי. התבוננתי בהם.

מי שצף הכי הרבה על פני השטח היו הציפיות. לא, לא של הכריות. הציפיות ממני - שאסור לי לאכזב.

הציפיות שאני חייבת לעמוד בהן גם אם הן לא ריאליות (והן בדרך כלל לא ריאליות).

הדפוס הזה - לעמוד בציפיות בכל מחיר - הוא אשר גרם לי לסבול יותר מכל דבר אחר בעבודה, אבל הוא לא נולד שם.

הוא נולד בילדותי הרחוקה, בציפיות של הורי ממני כילדה, ובצורך הבלתי נלאה שלי לעמוד בהן. גם (בעיקר) כאשר לא היו ריאליות.

ולכן הוא צץ בחוסר פרופורציה - בהזדמנויות שכאלה. ואני מודה לח' על ההזדמנות שנתן לי להתבונן בדפוס הזה ולהתחיל לפוגג אותו.

הרי מה שראיתי היום הוא רק קצה הקרחון של הדפוס הזה.....אבל אם לא אטפל בקצה איך אגיע עמוק יותר, נכון?

קראתי היום פוסט של רותי קוטלר לגבי ההחלטות הקטנות שקובעות בסופו של דבר את מסלול החיים. 

ושאלתי את עצמי אם ניתן לנחש לאיזה מסלול ההחלטה הזאת שלי (שדי ברור לי שתהיה שלילית) תיקח אותי הפעם....

עזבתי את העבודה כי לא רציתי לעשות אותה יותר. טוב לי עם החופש שלי. עם הנכדים. עם הלימודים.

נכון שהפרוייקט הזה הוא קצר טווח ונקודתי. נכון שאני יכולה להכניס קצת כסף למשפחה. אבל כרגע כסף הוא לא הנושא.

כרגע ההכנסה שלי לא נחוצה. זה יהיה נחמד להשתכר קצת כסף אבל זה לא שהגעתי למצב ההוא שחששתי ממנו, שבו אהיה חייבת

לחזור לעבוד כי איננו מסתדרים כלכלית.

ח' פנה אלי כי חשב שאולי יהיה לי מעניין, שאולי משעמם לי....וכמובן כי אולי זה ייטיב את סיכויו לזכות במכרז.

אבל לי זה לא מתאים. העבודה הזאת לא מושכת אותי. 

התלבטות? לא נראה לי