יוצאת לדרך חדשה

הקיץ חלף עבר, כל האורחים חזרו לבתיהם, כל הנכדים חזרו לגן, וגם אנחנו טסנו לחופשה וחזרנו הביתה.

אולי עכשיו סוף סוף הגעתי לשלב הסיכומים ביני לבין עצמי.

אז...

היה כיף שכולם היו כאן: הורי, בני וחברתו....

אבל גם כיף שקיבלנו את הבית שלנו, את השקט והפרטיות שלנו בחזרה.

וגם...

היה טוב עם הורי אבל אני לא יכולה להיות איתם במינונים גדולים מדי.

את אבא שלי אני באמת, אבל באמת, לא סובלת. זה נורא לומר דבר כזה. לא יכולה לשמוע אותו, לא סובלת כאשר הוא מלטף אותי (והוא לטפן כזה, מפתיע מאחור עם איזה דגדוג מעצבן בעורף...). שלא לדבר על הנטייה שלו להסתובב בבית בלי חולצה (עם הכרס השעירה והגדולה שלו בחוץ) - ולא עזר שהמזגן שלנו התקלקל באמצע הביקור ולא יכולתי להקפיא אותו לכדי התלבשות...

את אמא כן סובלת בדרך כלל, אפילו אוהבת בדרך כלל, אבל מזדעזעת בכל פעם מחדש כמה היא שיפוטית.

עלי זה כבר לא משפיע אבל החכמוד ברגישותו הרבה קלט אותה תוך שנייה ומאותו הרגע לא נתן לה להתקרב אליו בכלל.

עקב כך השמנדוב זכה לכל תשומת ליבה בביקור הזה.

וגם...

גיסתי הקטנה והאהובה (אשתו של אחי) מתגלה שוב ושוב כ-control freak-ית של ממש. כל הזמן היא עסוקה בהכתבת סדר יום לכל המשפחה, והיא גם חייבת לדעת בכל רגע נתון איפה כל אחד ומה הוא/היא עושה ומתי הוא/היא חוזר/ת הביתה... וכאשר הורי היו כאן ושהו אצלם הם ממש הרגישו שהזמן שלהם לא בשליטתם. בכל פעם מחדש הם גילו שהיא ארגנה להם פעילות תרבותית או חברתית כזו או אחרת, בלי ששאלה בכלל אם בא להם....

וגם...

אני רואה שהחתן שלנו עושה מאמצי על להיות בסדר איתנו. אז יותר קל לנו להיות חמים וחביבים ובסדר איתו...

וגם...

היו ימים בחו"ל שמצאתי את עצמי מתגעגעת לשגרה השקטה שלי בבית.

היה מדהים שם - הביחד, הנופים, האוכל....אבל לטעמי עברנו יותר מדי ממקום למקום, והיו יותר מדי נסיעות. קצרות, רובן, אבל יותר מדי לדעתי.

רק פעם אחת נשארנו באותו מלון שני לילות - כי הוא היה טוב במיוחד - אבל עדיין במהלך היום נסענו לטייל.

ולאורך כל הדרך ביקשתי שנישאר כמה ימים לחוף אגם אחד, למשל, ....פשוט לנוח ול'סתלבט וליהנות מהנוף ומזג האוויר ולטייל ברגל.. ואיכשהו "זה לא יצא". 

אולי הייתי צריכה להתעקש על הימים הראשונים האלה באגם גארדה, לפני שיצאנו צפונה לדולומיטים... אבל בעלי כל כך רצה כבר את הפאסים ואת ההרים.....וחשבתי שזה יסתדר אחר כך. לא התעקשתי. למה בעצם?

וגם...

לא מצליחה להוריד גרם מאז שחזרנו לשיגרה. הגוף שלי כנראה עייף והוא רוצה לנוח. מקפידה על התפריט, מקפידה על הספורט....ושום דבר לא זז. כמובן שאמשיך ואתמיד אבל לא ברור לי למה יש עלי עדיין את העודפים האלה. במשך שנה ירדתי יפה ובהדרגה משהו כמו קילו בחודש, ובסך הכל השלתי יתר מעשרה ק"ג בשנה שעברה ונעצרתי. נשארתי אותו משקל כמה חודשים ומאז העליתי (בקיץ ובטיול) 2-3 ק"ג....ובינתיים שום דבר לא זז. הרופא שלי נתן XENICAL שזה כדור שסופח את השומנים באוכל. צחקתי לו בפרצוף. אני כמעט לא צורכת שומנים. הכדור הזה לא רלוונטי עבורי. הוא התעקש והסכמתי לעשות ניסיון אבל כבר שבועיים ושום דבר לא קורה. זה מגוחך ממש. כמה זמן צריך לקחת את זה עד שאוכיח חדש משמעית שזה מיותר? ואילו נזקים זה עושה לגוף שלי בדרך? 

וגם...

חזרנו למציאות שבה העסק של בעלי כנראה באמת עומד להיסגר.

בניגוד למועקה שתפסה אותי בפעם הקודמת שהנושא עלה, הפעם אני ממש רגועה. 

הוא לא באמת חייב לעבוד כבר כדי להתפרנס, אנחנו יכולים לחיות יפה גם בלי זה, כנראה.

והעבודה הפיסית הזאת במטבח כבר מזמן לא בשבילו, ביחוד עם הגב (שמאד השתפר אבל עדיין...) ובכלל יש גיל לכל לדבר...

וממילא אני מכירה אותו והוא לא ישקוט על שמריו, הוא בטוח יעבוד במשהו - כי הוא זקוק לזה. כי זה מעניין אותו. 

ובינתיים - אנחנו עוסקים יותר בספורט ביחד, אם זה בחדר כושר או על אופניים ברחבי היישוב...

יוצאים יותר לסידורים ביחד, לבתי קפה, לסרטים...רואים יחד טלוויזיה...או מבלים אחר צהריים (או בוקר או ערב) בסקס מטורף ללא הפרעה...

או שהוא עובד בגינה ואני קוראת ספר או בלוגים...או כותבת...או מנתחת להנאתי מפה אסטרולוגית...

יכולה לדמיין את שנינו בפנסיה כבר...