יוצאת לדרך חדשה

ברור לי שאני נשמעת כמו סבתא מאוהבת טיפוסית וברור לי שנמאס לשמוע על הנכדים - ולכן כיף לי שיש לי את הבלוג הזה, יומן אישי שבו אני כותבת מה שבא לי על מה שבא לי ולא חייבת לאף אחד שום דבר.

אספתי את הנכדים מהגן שוב ביום רביעי האחרון. 

לא באמת משנים כל פרטי אחר הצהריים הקסום, כי רובם דומים לאחרי צהריים קודמים.

אבל אני תופסת את עצמי מהרהרת בכל מיני רגעים שהיו, ומתלבטת....

החכמוד התעצב כשבאתי, הוא לא היה מוכן לזה מראש והוא היה במצב מאד רגיש. 

כשראה אותי התחיל לבכות, באכזבה ברורה, ורצה את אמא. 

שמחתי לבשר לו שאמא מגיעה ממש עכשיו ותפגוש אותנו בבית, אז הוא בכה שהוא רוצה את אבא - ואז התחלתי להבין שזה בכלל לא קשור למי בא לקחת אותו, ולמי הוא מתגעגע.

משהו עובר עליו עכשיו שהופך אותו לרגיש מדי, והוא רק מחפש תירוץ לבכות. 

המשהו הזה היה שזור בכל השעות שהייתי איתם, וגם תוך כדי שבתי כבר היתה (היא באמת פגשה אותנו בחניה של הבניין כשהגענו, כך שלא יצא לי בכלל להיות איתם לבד בדירה).

עוד בגן התעשת החכמוד מייד כאשר חיבקתי אותו ונעלתי לו נעליים וניגבתי לו את האף (הנוזל תמידית!) וסיפרתי לו שבאוטו (האדום של סבתא) מחכות גם לו וגם לנשמותק (לשעבר השמנדוב) הפתעות. 

נתתי לו לבחור באיזו דרך להגיע לכיתה של נשמותק (הפעם הלכנו מסביב דרך שער הגן הראשי), והוא לא בכה עוד אבל היה שקט ומהורהר. 

כאשר הגענו לתינוקייה הנשמותק ראה אותי והתחיל לדדות כברווזון מתוק מהר מהר לעברי עם חיוך גדול על פניו. זה כנראה לא היה מספיק מהר לטעמו כי באמצע הדרך הוא ירד על 4 (לא על הברכיים אלא ממש על הידים והרגלים, נראה כמו פילון קטן) וזחל במהירות עצומה לעברי. הלב שלי החסיר פעימה מרוב אושר, כמה הוא שמח לראות אותי!

באוטו הם קיבלו כל אחד את ההפתעות שלהם - מכונית כחולה קטנה לחכמוד וזוג רעשנים צבעוניים מבד לנשמותק, ושניהם היו מרוצים. החכמוד אפילו שאל אותי איפה ההפתעה שלי - היה חשוב לו שכולם יקבלו הפתעות. אמרתי לו כמובן שאם הוא יתן לי חיבוק ונשיקה כשנרד מהאוטו, זו תהיה ההפתעה הכי טובה שאוכל לקבל. 

מרגע זה ועד לסוף הביקור שלי החכמוד היה ממש שמח איתי, אבל היתה תקרית עם אמו. הוא הראה לה את האוטו הכחול החדש שקיבל, וכאשר היא ניסתה להראות לו איך להסיע את המכונית הקטנה מהר מהר על הריצפה הוא נעלב. הוא התחיל לבכות ולומר "די, די, אל תגעי באוטו שלי" וגם לאחר שהסבירה שהתכוונה רק להראות לו, ושהיא לא תיגע - הוא המשיך בפרץ הכעס. יש לו התקפות כאלה לפעמים, ולמרות שהיתה לו תקופה די טובה לאחרונה, היא אמרה שבימים האחרונים זה חזר....היא קראה לזה "התבכיינות" ואני שמעתי קצת שיפוטיות בביטוי הזה....אבל לא אמרתי כלום. 

באותם רגעים הבנתי שמשהו עובר עליו והוא לא מצליח לבטא זאת. במקום זה, הוא בוכה, מתרגז, נתפס על משהו לא קשור בכלל שקורה באותו רגע.

הרגשתי שאני רוצה למצוא דרך טובה יותר להקשיב לו באמת. לגרום לו לבטא את מה שבאמת מפריע לו. 

לא לתייג את ההתקפות האלה כ"התבכיינות" אלא לזהות מתי הן קורות ולאפשר לו לומר בדיוק מה באמת עובר עליו באותו הרגע.

הרי כשהוא שמח הוא מתבטא כל כך יפה - יודע לומר שהוא אוהב, שהוא מתרגש....וגם יודע לומר שהוא פוחד או נעלב....

אבל ברגע ההתקפה הוא כאילו משותק, אילם, חסר אונים. רוצה לעזור לו, ועל ידי כך לעזור גם להוריו.....

צפיתי גם באינטאקציות בין החכמוד לבין נשמותק. לפעמים הם משחקים יחד כמו גורים מתוקים, לפעמים נשמותק מנסה לחטוף משהו מחכמוד או להיפך - ובתי מלמדת אותם גם לוותר זה לזה אבל גם להתנגד אם השני פוגע או מפריע.... מאד יפה לראות את זה מהצד.

נשמותק גם התחיל לדרוש את תשומת לבי יותר מהרגיל. הוא למד לבקש על הידיים. הוא למד להושיט לי ספר שאקריא, ולעשות את התנועות המתאימות לספר ("בום, טרח, מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע..." ) ....הוא גם יודע סתם לקחת ספר לבד ולדפדף וליהנות בעצמו.....

כשבאתי ללכת חכמוד אמר לי שהוא לא רוצה שאלך.

לבי נשבר ממש, אבל הבטחתי שהם יבואו אלינו ששי בערב. ששי בערב זה היום.

הערב אבלה שוב עם המתוקים שלי.

התחלתי כבר בבישולים (פסטה ברוטב עם כדורי בשר, מרק גריסים "קרופניק" ושניצלים). גם אחי וגיסתי יבואו עם הבת הקטנה (בת 16). הגדולה חוגגת יום הולדת היום בטיול עם החבר שלה בחו"ל. 

אז שבת שלום