יוצאת לדרך חדשה

לכתוב את מה מה שבפנים. את מה שמסתובב בקרביים.

לא לצנזר.

אם עולה שיפוטיות - לתת לה להיות. 

אם עולה חשש - להסכים לשהות בו, לחוש אותו, ללמוד לחיות איתו בשלום.

לא לחשוב על הקורא. לא לחשוב על התגובות.

אני בתקופה טובה, הוא במשבר. הוא. בעלי. נמאס לי לקרוא לו כאן בעלי. זה נשמע מרוחק ולא אינטימי מספיק. רוצה להעניק לו כינוי. 

מקווה שהאזרחית קיין לא תכעס, אגנוב ממנה את הרעיון ואכנה אותו T. סגור : בעלי=T

הוא רוצה לתכנן את הצעד הבא, זה שאחרי הסגירה של העסק. 

רוצה כבר להניע את הגלגלים של הפרוייקט הבא.

רוצה להמשיך את האיכות של העסק הנוכחי עד הרגע האחרון, ויודע שזה בלתי אפשרי.

יודע שהעובדים עלולים לנשור בזה אחר זה ברגע שימצאו עבודה חלופית, אם ימצאו.

חלקם מחכים שיהיה עוד עסק ושהם יעברו איתו. מצד אחד הוא לא רוצה לאכזב אותם, מצד שני אינו יודע אם יכול להבטיח להם משהו כזה.

השותף לא ממש מאופס, לא ממש יודע עדיין מה הוא רוצה, לא

לא ממש חזר עדיין לתפקד מאז מחלתה של בתו. 

נראה לי שכאן טמון שורש המשבר. 

T צריך לדעת שיש לו פרטנר. רעיונות יש לו בשפע. אנרגיה יש לו בשפע. יוזמה וגם התמדה יש לו בשפע.

גם אמצעים, בלי עין הרע, לא חסרים.

אבל הוא צריך לדעת שיש לו שותף. מישהו שילך איתו וגם יאזן אותו. הם כמו בעל ואישה, T והשותף שלו. משלימים ומאזנים זה את זה.

בשנה האחרונה השותף היה חסר, לא רק פיסית בתפקוד ובניהול אלא גם נפשית. 

T מסוגל להתחיל משהו בלעדיו אבל הוא לא ממש רוצה. זה מדיר שינה מעיניו.

אתמול נפגשנו ארבעתנו. השותף ואשתו, T ואני. זה התחיל כמו בילוי משותף במסעדה אבל T מאד רצה לדבר ברצינות על מה קורה ומה יהיה.

היה קשה מאד לנתב את השיחה לשם.

הם עדיין מחלימים מהשנה שעברה עליהם, וזה מובן לחלוטין. הם עדיין חושבים על הביחד המשפחתי, שלא ממש היה קיים קודם ושאותו הם גילו תוך כדי מחלת הבת. חשוב להם לשמר אותו, וזה לגמרי מובן ולגמרי מקובל. אבל הם לא מביאים בחשבון איך הם ישתגעו אם שניהם ישבו בבית. בלי תעסוקה, בלי עבודה, בלי אתגרים. הביחד המשפחתי - כבודו במקומו מונח - אבל הוא לא מסוגל למלא את כל ימות השבוע וכל שעות היממה. 

T מסביר להם את זה בשקט המאפיין אותו, בחיוך אוהב. T מספר לשותף על עצמו - על השותף - מה הוא רוצה, מה הוא חושב שהוא רוצה, לעומת למה הוא באמת מסוגל.

אתה לא מסוגל לעבוד כשכיר מתחת לבוס.

אתה לא מסתדר עם שותפים (ו-T כמובן הוא יוצא הדופן היחיד, וגם הם שניהם רבים כמו בעל ואישה).

אתה טוב בשיווק, בעבודה עם אנשים.

T מעלה רעיון לעסק חדש, ועל פניו נראה שהם מקבלים אותו, אפילו אוהבים אותו - אבל יש עדיין הסתייגות. הם חוששים להתחייב. חוששים ממה שהעבודה תחייב. נאחזים עדיין בביחד המשפחתי שלהם, השברירי, שרק לאחרונה גילו אותו.

T עדיין לא ישן טוב בלילה אבל הזרע כבר נזרע. הוא דיבר. הוא הבהיר. הוא ביקש. 

הוא אמר שלא חייבים להינעל על קונספט מסויים, והעלה עוד אפשרויות - בתחום אחר לגמרי. 

השותף גילה התעניינות גם בזה. 

יש להם זמן לחשוב על זה.

להתלבט. לחפש, לראות מה השוק מציע....

אולי לאט לאט דברים יתחילו לזוז, להירקם...גם אצל השותף ואשתו בתוך הראש וגם אצל T...

היתה לי שיחת נפש מאד ארוכה ומאד משמעותית עם T אתמול בבוקר, לקראת המפגש עם השותף ואשתו.

מזמן לא דיברנו ככה.

הזכרתי לו את המשבר שחווה כשאימו נפטרה. הזכרתי לו איך זה בא אז לידי ביטוי, בעיקר בעבודה. 

חייו אז נסבו בעיקר סביב העבודה. דווקא המשבר ההוא גרם לו לשנות סדרי חיים, סדרי עדיפות. לגלות מחדש את המשפחה,

את עצמו ותחביביו, אותי. השוויתי בין המשבר ההוא לבין מה שהשותף ואישתו עוברים כעת.

גרמתי לו לראות את המשותף. להתחבר לצד הרגשי. הוא לא זוכר את המשבר ההוא כל כך, אבל הוא זכר שבתקופה של כמה חודשים

הוא קיבל איזה ארבעה דוחות תנועה (על מהירות ואולי גם עם דיבור בטלפון). הוא הבין.

הזכרתי לו את המשבר שאני חוויתי דווקא אחרי שאביו נהרג בתאונת דרכים. את ההתנתקות שלי מהחיים והשקיעה בתוך הלחץ של העבודה.

הזכרתי לו כיצד הוא הוציא אותי אז מהתהום. עם מסיבת יום ההולדת 50 שבכלל לא רציתי אבל זה לא עניין אותו. עם חיפוש המגרש הזה ובניית הבית.

הכנתי אותו לשיחה בערב.

אני בתקופה טובה. אפילו חזרתי לטפל בגב. נטשתי את האוסתיאופט - למרות שלא נטשתי את התרגילים שהוא נתן לי.

חזרתי לרופאה סינית - בת של חברים - שעובדת נפלא. הייתי אצלה כבר פעם אחת וקבענו לפעם בשבוע.

זה בכלל לא הגב, היא טוענת. זה האגן. התחילה עם טווינה ואם יהיה צורך יהיה גם דיקור.

אופטימית.

חוזרת לתירגולי האסטרולוגיה. לספרים. לסדרות. ממשיכה עם ההתעמלות. מתמידה עם הנכדים.

אני בתקופה טובה.

התקלקל לי הויברטור. לא נראה לי שזה משהו שלוקחים לתיקון.

הזמנתי חדש באינטרנט. 

אתמול הגיעה הודעה לאיסוף חבילה וחשבתי שזה זה. 

כשפתחתי את החבילה התברר ש-T הזמין מצלמה לרכב, כזו שמתעדת את מה שקורה בזמן הנהיגה.

צחקתי לעצמי. כל אחד מאיתנו עם הג'אדג'טים שלו. 

הולכת להתעמל עכשיו, ואחר כך לאסוף את הנכדים מהגן.

הגשם רענן קצת את האוויר אבל יש תחושה דחוסה, מעין טרופית. 

לא חשבתי ולא התחשבתי. לא צינזרתי ולא עידנתי.

שפכתי.

מעניין איך זה יצא