בזהירות. בצעדים קטנים.
חוזרת אט אט לשגרת חיי.
כבר כמה ימים שלא כואבת המותן, הגב/אגן עדיין מורגש אבל אני גם לא עושה יותר מדי כדי להרגיז אותו.
עדיין לא חזרתי להתעמל.
בעצתה של שולה קבעתי שיעור היכרות בסטודיו לפילאטיס מכשירים. זאת למרות שגם האוסתיאופט שטיפל בי וגם המרפאה הסינית שמטפלת בי כרגע נהמו בבוז כאשר שאלתי לדעתם על זה.
גיסתי אפילו הגדילה לומר שלא רק שלה זה לא עזר, זה אפילו הזיק.
טוב, חייבת לנסות הכל, לא?
ברביעי באמת אספתי את הנכדים מהגן ו-T פגש אותי שם, כך שהיתה לי גם עזרה פיסית וגם כמובן שמחה גדולה שגם סבא וגם סבתא מגיעים לגן.
בכל פעם מחדש אני מאושרת ואסירת תודה כאשר הם (בעיקר חכמוד, הנתון יותר למצבי רוח) מאירים את פניהם כשרואים אותי מגיעה, ומייד מתמסרים - החכמוד בפטפוטים אינסופיים והנשמותק בחיבוק חם ולופת.
השארנו את הרכב של T שם ונסענו יחד לדירה שלהם, שם חיכתה לנו כבר בתי, שבדיוק הגיעה מהעבודה.
נשמותק כבר אומר "מממממא" ונדבק אליה (תוצר לוואי של המחלה של השבוע שעבר, ללא ספק). חכמוד פחות נדבק אליה, בימים האלה, ואנחנו זוכים לתשומת לבו המלאה.
כאשר דיברתי איתו בטלפון יום קודם הוא שאל (כרגיל) "סבתא איפה את?" ואני אמרתי שאני בבית שלי ביישוב בו אני גרה.
"גם אני בבית שלי" הוא אמר במתיקות "בישראל". בישראל! אוחחחח אם אפשר היה לחבק דרך הטלפון....
ברביעי אצלם בסלון הוא סיפר שהוא בן שנתיים וחצי, ואמרנו שבחודש הבא יש לו יומולדת.
הזכרתי שבני יהיה נוכח ביום הולדתו (כן, הם קנו כרטיסי טיסה כבר, ויגיעו ארצה לשלושה שבועות כמעט - בדיוק ביום הולדתו של בני) וחכמוד קרא "יש! יש! יש!" בשמחה רבה שמלאה גם את לבי בשמחה רבה. איך הוא אוהב את הדוד שלו....
אתמול העזתי והלכתי לבד לירקן ולסופר, תוך שאני מקפידה לא לסחוב כבד מדי ולא לשהות יותר מדי זמן על הרגליים.
עבר בסדר.
אחרי מנוחה קצרה מהקניות אפילו הכנתי מרק ירקות גדול ונהדר.
בערב יצאנו לחברים.
נראה שאני לאט לאט חוזרת לשגרה שלי.
המבחן יהיה ביום-יומיים הקרובים כי אני מנסה להפסיק לקחת את הכדור.
עוד מעט אני הולכת לאזכרה של בעלה של חברה שלי. הוא נהרג בתאונה ביתית לפני 10 שנים והותיר אותה אלמנה + 3 ילדים.
כשאני נזכרת באיזו קלות אפשר לאבד את החיים, אפילו כאשר אתה עושה פעילויות בתוך הבית שלך...אני מצטמררת.
בערב בתי מגיעה עם בעלה והנכדים.
שגרה ברוכה, שבת שלום ומבורך.