יוצאת לדרך חדשה

בכל פעם מחדש זה מפיל אותי.

התנודות האלה שלך.

כמה שאני מקפידה לנשום, להשתהות.

כמה שאני משתדלת לא להגיב אוטומטית - בפנים זה בכל זאת מתעורר. התגובה. הצורך בהתגוננות.

אחד לא קשור לשני, כך נדמה.

אתה שולח מסרים סותרים.

רגע אחד הכל בסדר ורגע אחר חייבים לעשות שינויים ומייד.

ואני מנגנת בראשי כמאנטרה שזה לא נגדי, זה לא קשור אלי, זו לא האשמה....

אבל האם באמת זו לא האשמה?

זו לא תלונה? זה לא "למה את לא עובדת? למה את לא נושאת בעול?

למה אנחנו משלמים כך וכך על זה וזה? זה נראה לי יותר מדי".

ואחר כך אתה הולך ומבזבז כספים על דברים שנראים לי לגמרי מיותרים.

פנסים חדשים לרכב שלישי, מיותר. רכב שמשמש אמנם את בני פעמיים בשנה וכאשר הוא מגיע אבל האם זה מצדיק החזקה של עוד רכב?

עוד מחשב נייד חדש, עוד טאבלט. אתה לא מספיק להשתמש בכולם...

אבל זה לא הקטע, כנראה. זה לא אתה ומה שעובר עליך.

זו התגובה שלי.

נושמת ומרגישה את זה בגוף. בחלל החזה, בגרון. נושמת לתוך זה ונותנת לזה למלא אותי.

עולה זיכרון ילדות.

בכל פעם שמשהו (קטן או גדול) היה משתבש - אבא שלי היה חייב למצוא אשמים.

והיה מרביץ לעצמו בראש ומקלל. ומאשים מישהו - אותי, את סבתא שלי...מי שהיה בסביבתו.

והתחושה הזאת - שתמיד מישהו אשם, לא משנה מה קרה. אפילו כתם על החולצה. אפילו בעיות קליטה בטלוויזיה.

עם זה אני מסתובבת.

זה המנגנון האוטומטי שמתעורר אצלי כאשר אתה מתנהג ככה.

זה לא קשור לזה שאני לא עובדת. זה היה ככה תמיד.

ובשנים עברו זה היה גורם לי להתכנס בתוך עצמי. להסתתר ולהסתיר. למרות שלא היה לי מה להסתיר, הייתי בטוחה שעשיתי משהו לא בסדר

ולכן אתה מגיב כך ולכן עדיף להסתיר.

היום אני יודעת שלא עשיתי שום דבר לא בסדר, ושאין לי מה להסתיר.

אני מבינה שמצב הביניים שבו אתה נמצא - כאשר העסק עדיין מתפקד אבל הוא בשלבי סגירה ואתה עדיין לא בטוח מה יהיה השלב הבא.

כאשר השותף שלך מנסה לדכא כל הזמן את הדחף הטבעי והאמביציה הגדולה שלך כי הוא עצמו לא סגור על עצמו ולא התאושש עדיין מזה ש"הזיזו לו את הגבינה" והעסק חייב להיסגר....או לעבור, אבל הוא לא רוצה להתחיל עסק כזה במקום אחר. הוא פוסל כל רעיון, וזה מוציא לך את הרוח מהמפרשים.

קשה לך להתלבט, קשה לך לחכות, אתה חייב לנוע כל הזמן קדימה, קדימה....וכרגע זה לא קורה מספיק מהר עבורך.

נכון, אולי היה מרגיע אותך אם היתה לי הכנסה משלי, אבל לא חושבת שזה היה משנה את המצב הנפשי שבו אתה נמצא כרגע.

כי יש רגעים בהם אתה אומר שאפשר לחיות מצוין ככה, גם אם לא תהיה לך עבודה בכלל.

ויש רגעים שאתה מבטא את הצורך שלך בעבודה בעיקר כצורך לעשות, ליצור, ליהנות, לא להשתעמם.

אבל אז יש ימים כמו אתמול שבהם אתה פתאם מתנפל על ההוצאות השוטפות - למה אנחנו מוסרים לגיהוץ?

אה....כי יש לי דלקות חוזרות בכתפיים, ואתה הכרזת לפני שנים שאתה תגהץ וכמו כל שאר הדברים זה קרה בדיוק פעמיים...

כי אתה רוצה לגהץ גם חולצות טריקו למרות שלדעתי אם מקפלים אותן כמו שצריך אז הן לא זקוקות לגיהוץ...

כי השגנו מחיר ממש טוב עבור כל פריט...

אין לי שום בעייה להפסיק למסור לגיהוץ. תעשה עם זה מה שאתה רוצה.

אז כמה אנחנו משלמים על אינטרנט ולמה? כמה אנחנו משלמים לספק התוכן של הטלוויזיה ולמה? 

כל כמה שנים אנחנו ממילא בודקים את הנושאים האלה ומורידים מחירים או מחליפים ספקים. למה אתה נלחץ מזה עכשיו? 

אין בעייה - נעשה שוב סבב, אם זה ירגיע אותך. באמת שאין שום בעייה. 

אז מה לגבי החברות במרכז הספורט? אני שואלת. האם תרצה לחדש בתום המנוי?

כן, זה כן, למרות שזה אלפי שקלים בשנה. סבבה, גם אני חושבת שזה חשוב. שנינו סוף סוף מתעמלים על בסיס קבוע - משהו שהזנחנו בשנותינו המוקדמות. אבל אם היית באמת רוצה לחסוך, אפשר היה לחזור רק להליכות ולנסיעות באופניים (שגם ככה עושים בנוסף) ומשקולות חופשיות שיש לנו בבית ותרגילי מזרון שגם אפשר לעשות בבית....אז זה לא רק הפעילות. זה הכיף שלך. על זה אתה לא רוצה (ולדעתי לא חייב) לוותר.

ואז אתה מתקשר לחברת התוכן של הטלוויזיה ובמקום להוריד במחיר אתה מבקש לשדרג את הממיר ל-HD.... מה עובר עליך?

טוב, מספיק עם זה. 

לנשום. להרגע. זה בסדר גמור שעובר עליך משהו. זו תקופה קשה מאד. נעבור אותה יחד.

אני רק צריכה רגע לנשום עמוק ולשהות בתחושת הפחד והאשמה שמעורר המנגנון האוטומטי שלי....ולנסות לפוגג את זה.

לטובתי. לטובתך.