יוצאת לדרך חדשה

מהסוף להתחלה - נראה לי שחליתי קצת. או שאני בהתחלה של משהו. 

עוד לא ברור.

זה "יושב" לי מתחת לגרון, בקנה הנשימה העליון - כמו גוש של משהו שעומד להפוך למשהו....

אין לי מושג אם אצליח להעלים את זה כלעומת שבא, או שזה באמת יתפתח למשהו

לא מתאים לי להיות חולה! בטח לא בשבוע לפני שבני מגיע מחו"ל ובא לי לבשל ולאפות ולהכין לו את החדר וכל ההכנות הנפלאות הכרוכות בהמתנה המתוקה לבואו.....

אז נראה מה יהיה.

רוב השבוע שמרתי על נשמותק, שגם סבל (כרגיל) מדלקת אוזניים וגם כנראה חטף שפעת או משהו דומה - עם חום והמון ליחה (וקצת שיעול) ומצב רוח זיפת (יחסית לנשמותק, כמובן). 

אז הגיוני שהוא היה נדיב בנגיפיו ונתן קצת לסבתא.....

כאשר ירד לו החום (ולא כאבה האוזן) הוא היה כולו מתיקות וחיוכים. אפילו אכל כרגיל (אצלי, לא כל כך אצל הוריו)...

אבל אז בכל פעם החל לדעוך.....להיות מסכן, להישפך עלי. לישון רק על הידיים....

מסכן קטן. 

כל כך מרחמת עליהם כשהם חולים. ועכשיו גם מרחמת על ההורים. 

ואפילו על חכמוד שאיבד טיפה מתשומת הלב הרגילה לטובת מחלתו של נשמותק....

ביום רביעי T הגדיל לעשות ונשאר איתי במקום ללכת לעבודה.

גם ככה לא היתה כמעט עבודה השבוע. רק אתמול בצהריים והיום בצהריים. 

הוא עזר לי לטפל בנשמותק, עזר לי כמובן עם הארוחות וכל הלוגיסטיקה - עזר לי להרים אותו על הידיים כאשר באמצע הטיול נשמותק לא הסכים יותר לשבת באופניים/עגלה. 

זה כל כך הרבה יותר קל כשיש איתך מישהו. מישהו שמבשל ומפנה ומחזיק אותו כאשר את צריכה לשירותים, למשל....

תענוג!

ואחרי הצהריים נסענו יחד לאסוף את חכמוד מהגן, וחיכינו איתם אצל בתי בבית עד שחזרה (בסביבות חמש ורבע) מהעבודה.

חכמוד כל כך שמח שגם סבא בא לקחת אותו. חגיגה אמיתית!

ברביעי בערב סוף סוף היה להם תור לרופת א.א.ג המומלצת (התור הוקדם להשבוע במקום פברואר בזכות חברה של חברה שלי..... איזה מזל כאשר יש קצת פרוטקציה...). היא היתה כל מה שהם קיוו. הסבירה, ציירה להם את המצב של פנים האוזן, נתנה להם פרוגנוזה - למה לצפות ומתי.

וכרגע המליצה על טיפול משולב - המשך הטיפול החיצוני (טיפות מי חמצן וטיפות אנטיביוטיות) וגם ניסיון באנטיביוטיקה מניעתית (ידוע שהרופאים חלוקים לשניים בסוגייה הזאת). היא אמרה שתוך חודש ניתן יהיה לראות אם זה עובד, ואם לא - יפסיקו עם זה.

ואם כן - המינון של האנטיביוטיקה המניעתית ממילא יתקזז עם המינון של האנטיביוטיקה שהוא היה מקבל בכל פעם שהוא חוטף שוב דלקת (שזה כפעם/פעמיים בחודש). 

נראה שנשמותק עכשיו בידיים טובות.

ביום חמישי כבר לא היה לי כוח ובתי נשארה איתו בבית. חבל לי שהיא מפסידה ימי עבודה (ועוד עבודת התמחות!) אבל כבר הרגשתי שאני לא מסוגלת. 

עשיתי מאמץ והלכתי לקאנטרי, גם שיעור פלדקרייז וגם חדר כושר - אבל כבר התחלתי להרגיש שאני עומדת לחלות.

אתמול הם באו לארוחת ערב, ולו רק כדי להתאוורר קצת מלהיות סגורים איתו בבית. 

הוא וחכמוד כל כך שמחו לבוא אלינו, שזה היה שווה את הכל.

נשמותק אפילו הצליח לשחק ולאכול קצת וליהנות לפני ששוב עלה החום והתחיל להרגיש פחות טוב. מסכן קטן. נראה לנו שהוא גם מצמיח שן חדשה, בנוסף לכל. מי אמר שקל להיות תינוק? 

חכמוד ביקש להישאר לישון אצלנו (וואו!) אבל הסברנו שאני לא מרגישה כל כך טוב, ושסבא הולך לעבודה בבקר, ושהוא יישן אצלנו בשבוע הבא, כאשר דוד שלו כבר יגיע ארצה.

הוא אמנם עוד לא בן שלוש (בעוד 10 ימים) אבל כמו שאני מכירה אותו, הוא יזכור את זה ויזכיר לנו..... פשוש קטן!

אז היום אני בבית. לא מתעמלת, לא יוצאת לשום מקום. קוראת סוף סוף את הפוסטים של בלוגריי הקבועים והאהובים, מגיבה, כותבת....ואולי אתחיל סוף סוף את הספר החדש של אשכול נבו ש"קניתי אך טרם הספיקותי לעיין בו". 

שבת שלום ובריאות שלמה לכולנו